באתר "הרשמי" של מחאת האוהלים תחת הסעיף "מי אנחנו" נרשם: "אנחנו עם ישראל, האנשים הפשוטים שעובדים, שלומדים, שתורמים למדינה. אנחנו הרוב, אנחנו המעמד היצרני. היינו אנונימיים, דוממים, היינו בשקט אך לא חיינו בשקט. חיינו כל יום בחרדה לקיומנו לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. אין לרובנו מקום ראוי לגור, נגזלה מאיתנו זכותנו הבסיסית לכבוד כבני אדם".
"המאבק הוא מאבק אותנטי ואמיתי שהחל מיוזמות אנשים פרטיים שסובלים מהבעיה, קמו בבוקר ונקטו פעולה". כך רוצים שנחשוב בשתיל, את הפזמון הזה מדקלמים הנציגים של המחאה אך מתחת לפני השטח משתמשים באי הנחת של המעמד הבינוני מרמת המיסוי והמגבלות בשוק על-מנת למנף אג'נדה שונה לגמרי.
מייסד "השמאל הלאומי" אלדד יניב מתריס בבלוג של אתרו "נוחילנד": "אז מה קורה כבר שבועיים בכל רחבי הארץ? באמשלכם, מי התחיל? השמאל? הימין? מי מממן? הקרן החדשה? הקרן הישנה? מי הדליק את השריפה? מי יכבה? מבולבלים? גם אנחנו. אז קודם כל, נימוס. נא להכיר: שלטון - זה העם. נעים מאד. תכיר".
כבר בימים הראשונים למחאה (17 ביולי) היטיב אבישי עברי לראות מעבר למסך העשן והזכיר לנו נשכחות בבלוג באתר לאטמה: "ב-2003 יצאה ויקי קנפו למסע רגלי ממצפה רמון לירושלים במחאה על מדיניות הקיצוץ בקצבאות של ה
ממשלה, אז בראשות
אריאל שרון ושר האוצר נתניהו. גם אז התגייסה התקשורת לטובת קנפו, על תקן האזרח הקטן הבלתי מאורגן במלחמתו בממסד האטום. גם אז, ראו זה פלא, עמדה בראש אותו ממסד אותה דמות:
בנימין נתניהו. כבר בעת ההתרחשות הועלו ספקות, מחוץ לתקשורת המרכזית כמובן, לגבי מידת האותנטיות של הצעדה וההפגנות בעקבותיה. חדי העין והאוזן חשו כי המחאה הייתה מופקת מדי ומתוקשרת מדי מכדי להיות סתם מיזם מחאה של אם חד הורית ממצפה רמון ללא קשרים בצמרת התקשורת או הפוליטיקה. לימים, הודתה קנפו, שהמחאה שלה "מונפה" על-ידי גורמים פוליטיים מאורגנים ובעלי אג'נדה ברורה: 'איך שהגעתי לירושלים רציתי לעשות אחורה פנה ולחזור הביתה. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות. פתאום כולם התלבשו עלי, החבר'ה של שתיל ושל "ידיד" ושל "אחותי", לא ידעתי מי זה מה. היום אני יודעת שניסו לנצל אותי, לחסל חשבונות שלהם על הגב שלי'". "שתיל", מסביר עברי, "היא מעין זרוע ביצועית של הקרן לישראל חדשה, קרן אלמונית באותם ימים, אבל לא פחות בוחשת בפוליטיקה הישראלית".
לאחרונה הוסבה תשומת לבי ל"אקדח המעשן" המצוי באתר האינטרנט של "שתיל" - מסמך בן 30 עמוד המכונה "
מדריך למאבק במאהל" הכולל את התשובות לשאלות לא נוחות כמו המימון, החסויות הפוליטיות והמפלגתיות והמימון של קרנות וגופים כאלה ואחרים. ההמלצה של המסמך היא להשתמש בהסחת דעת המכונה "טכניקת ההסתעפות" כלומר, לענות כי: "סוגיית המימון היא לא מוקד העניין, המוקד היא בעיית ה...". נוסחה נוספת שמציע המסמך היא: "לא זו השאלה, אך אענה בקצרה, ואז אעבור לעניין המהותי, המאבק הוא מאבק אותנטי ואמיתי שהחל מיוזמות אנשים פרטיים שסובלים מהבעיה, קמו בבוקר ונקטו פעולה...". כמה נחמד, ממש כמו בשיר "פתאום קם אדם"...(האם זה תואם מראש עם שלמה ארצי?).
הסוואת המהפכה טוב, שתיל מבקשים שלא נדע שהם מעבירים כספים, תמיכה פוליטית וסיוע ארגוני, אבל הרי הם ארגון המבקש לקדם שינוי חברתי, אז למה שלא יעזרו? למה להסתיר את העובדה תחת מעטה של "תשובות מסתעפות"?
בנספחי המסמך מתגלות הסיבות. לשתיל יש תשובות מוכנות מראש ואג'נדה שהוא מבקש לקדם, שאינה זוכה לתמיכתם של אותם אזרחים רבים שעל גב תסכולם, חוסר אונם ותמימותם היא רוכבת. לכן, חשוב שייראה כאילו הטענות והדרישות הינן תוצאה של "בעיה אותנטית ואמיתית של אנשים פרטיים".
בנספח 2 של המסמך יש כבר אג'נדה ברורה תחת הכותרת: "נלחמים על הבית - לא לחוק הוד"לים". למה לא? למה שחוק הוד"לים יפריע לאזרחים אותנטיים שקמו בבוקר כאיש אחד בבקשה לסייע להם בבעיות פרנסה ודיור?
במסמך עצמו המופץ על-ידי שתיל רשום במפורש, כי חוק הוד"לים בכלל לא קשור למחאת הדיור: "הבעיות המרכזיות שמונעות בניית דירות בכלל לא קשורות לוד"לים"... אם זה המצב, ממש לא ברור לכן מדוע אזרח יקום בבוקר, ירגיש כי הוא עם ויתחיל להפגין נגד חוק שבכלל לא קשור למצוקותיו.
לקרן החדשה חשוב שקבלנים ויזמים פרטיים לא ירוויחו חלילה מתנופת הבנייה של חוק הוד"לים ויש לה שיטות אחרות. אך לאזרחי ישראל בני המעמד הבינוני דווקא נראה סביר לגמרי כי מי שעובד שירוויח כסף ושיעשה כמה שיותר עסקים. הרי כדי לשנות את השיטה הכלכלית בישראל קמו מפלגות ויש מצעים לא כך? בעימות שנערך בינינו, ענה יניב, מראשי "השמאל הלאומי" לשאלת המראיין "מה אתה מציע?", כי אין זה מתפקיד המחאה להציע. הוא רק מציף בעיות ואילו על הממשלה לפתור אותן. נחמד, אך מה לעשות שהפתרונות של הממשלה, לגמרי במקרה כמובן, אינם מקובלים על נציגי הקרן החדשה, וההנחיות להתנגדות "עממית ואותנטית" מוזרמות לשטח.
כך, בנספח מספר 1 של "מדריך למאבק במאהל" - "חמש שאלות נפוצות על 'דיור בר השגה'" מרוכזות תביעות שגיבשו מספר אירגונים ובינהם "שתיל", "האגודה לצדק חלוקתי" ועוד. בין השאר מבקשים האירגונים החברים להתנגד לחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הפנים, "הקואליציה לקידום דיור בר-השגה דווקא סבורה כי חוות הדעת האלו שגויות...". והנה יש לנו עוד דרישה אותנטית של אזרח ששווה לצאת לרחובות עבורה.
המסמך כולל עוד הרבה טיפים, עצות משפטיות, הנחיות לעבודה מול התקשורת, ואם חסר לכם משהו יש כתובת, שם וטלפונים של הנציג שלכם בשתיל לצורך לוגיסטיקה והיערכות. "התנועה לחיים בכבוד" מציעה במסמך הנחיות להקמת מאהל גם סיסמאות: "רוצים צדק - לא צדקה, מדינת רווחה היא זכות וגם חובה; העם רוצה צדק חברתי; צדק ורווחה במקום רווח וצדקה..." וכיוצא בזה. כך, במסווה של סיסמאות בלבד, מקדמת
הקרן החדשה לישראל סדר יום פוליטי מובהק, הקורא לשינוי יסודי במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל.
סדר יום זה חושף בעיית יצוגיות בין הנהגת המחאה לבין אנשי מעמד הביניים שיצאו בהמוניהם למחות נגד עוולות אמיתיות. לתנועות השמאל הקיצוני ולארגונים המיצגים אותם תחת המטרייה של שתיל אין סבלנות להכרעות הבוחר בקלפי. הם דורשים "מהפכה עכשיו". תנועות אלו מעדיפות ליצור מצג שווא שבדרישותיהן המהפכניות הם מייצגים מחאה עממית המונית, על-מנת לקדם אג'נדה של מיעוט מבוטל הנוגדת את האינטרסים של מעמד הביניים ושל מרבית אזרחי ישראל.
ובכן, רבותי הבה נשתמש בטכניקת ההסתעפות ונאמר על המאמץ המהפכני של הקרן לישראל החדשה: "לא זאת הדרך למהפכה קומרדים... הבעיות האמיתיות הן רגולציות, ביורוקרטיה חונקת, מונופולים וחסמים לשגשוג וצמיחה. אתם רוצים עוד ממשלה ועוד מיסוי? בואו ניפגש בקלפי".
