ממשלת נתניהו לא הזמינה את רעידת האדמה הכלכלית בארצות הברית, שגרמה להורדת דירוג האשראי ורעשי המשנה שנגרמו בשל כך בכלכלת העולם, וכמובן לא את הרצח הנפשע באזור אילת, וודאי לא את הגראדים שנורו על באר שבע, אופקים, אשקלון ואשדוד, וקרבנות הירי על מרכזי אוכלוסיה.
אבל יש לומר בכאב אך ביושר כי זה החזיר אותנו למציאות, לריאליה האמיתית הכואבת באמת, לאתגר הקיומי, לחשוב ולאמיתי. זאת, אחרי חודש מטורף שבו התקשורת וגורמים פוליטיים במימון הקרן החדשה הובילו אותנו יום ולילה לפלנטה אחרת, למהפכה של נהנתנות, של מגיע לי, לצדק כלכלי בליווי הדגל האדום שזכה לעדנה בן לילה בדור שלא ידע את יוסיף סטאלין, מורשתו ושיטתו באשר לצדק החברתי, שיטה שלא היה בה לא צדק ולא כלכלה, רק חלחלה פחד ואימה והרבה מן האדום שנישפך לא רק על הדגלים. רק המותג המניף אותו שונה - מעמד הביניים. זה המעמד שהוזנח זה שנים, שלא גומר את החודש, לא הוא הפוקק את המרחב האווירי של ישראל עם ילדיו ונכדיו, שלא להזכיר את סתימות כבישי ארצנו הקטנטונת במכוניות המתחדשות תדיר אחת לאיש ושתיים או שלוש למשפחה.
לא הם ממלאים את בתי הקפה, המסעדות, חנויות החשמל והמותגים המתרבים כמו פטריות אחר הגשם. את כל השפע הזה מפרנסים מסתבר רק הטייקונים ומקבלי הקצבאות מהביטוח הלאומי לסוגיהם. בהזדמנות הזאת למדנו שוב את כוחה הבלתי מוגבל של התקשורת ויכולתה להציג ריאליה מבוימת ולנפח בלונים תקשורתיים למימדי ענק, אך גם כי במבחן הריאלי הבלון הזה מתפוצץ בשניות במפגש עם המציאות האמיתית.
דרך אגב, זה קורה תדיר במבחן האמיתי הדמוקרטי בקלפי. לא שאין מה לתקן, לשנות, לחדש ולבנות, אך גם הרבה מאד לשמר, לחזק,לתגבר, להמשיך ובצניעות לומר תודה. דמוקרטיה, רבותי! לא תפילו את נתניהו ברחוב. רק בקלפי. ניפגש שם בלי תזמורות, אומנים ועיתונאים.
