המורה שלי מכיתה א'

פתיחת שנת הלימודים מחזירה אותי עשרות שנים לאחור. 55 שנים ליתר דיוק. לבית הספר תל נורדאו שבין הרחובות מנדלי לפרישמן. אנחנו הקטנים של כתה א' נכנסנו לבית הספר, למה שכונה הבניין הישן מרחוב מנדלי. היותר גדולים באו משער פרישמן ורובם למדו בבניין החדש. תלמידי א', כמוני, למדו אז בקומה הראשונה מחשש שהקטנטנים הללו עלולים ליפול בגרם המדרגות. הכיתה הייתה ממש ליד הכניסה לבניין. המורה, אביבה גבעולי, צעירה ומרשימה. אגב את המחמאות על המראה אני נותן לא בעיני ילד בן 6 בכיתה א' אלא מימים אחרים בהם התבוננתי בצילומינו עם המורה. אז היא נראתה לי גבוהה מאוד ומבוגרת. בטח הייתה בת 21 או 22 מיד אחרי שסיימה סמינר למורים. אנחנו שובצנו לכיתה א1. הרגשנו גאווה על המספר 1. היו עוד 3 כיתות א'. בכתה א2 המחנכת הייתה רחל גרינבויום. גם היא צעירה ונאה. לה לגרינבויום היה חבר, עיתונאי, שהיה מגיע כל יום אחר צהרים לקחתה הביתה עם ג'יפ שנראה כג'יפ צבאי. בחור צעיר ומזוקן. שאלנו את ההורים במי מדובר - אורי אבנרי - ענו.זה בחור שלחם בשועלי שמשון אבל היום הוא עיתונאי מסוכן שכותב כל הזמן נגד הממשלה. לנו הוא דווקא נראה נחמד. מין רמבו כזה. בכיתה היו ילדים שהכרתי מהגן, ילדי שכנים וכמה עולים חדשים. ממרוקו, ממצרים ומפולין. שניים משכני לספסל הלימודים, ראובן שיף וצבי מץ, למדו איתי באותה כיתה עד תום כיתה יב'. גם באוניברסיטה, אם כי במסלולים אחרים. הלימודים התחילו בשעה 12 כמדומני. משמרת שנייה קראו לזה. לא היו מספיק כיתות לכל התלמידים ועל כן כיתות א וכיתות ב למדו אחר-הצהריים. בטח תענוג מפוקפק להורים. אחי המנוח המבוגר ממני ב-8 שנים למד במשמרת שנייה עד תום כיתה ד. כך שאני הרגשתי ממש כסארטאפיסט. המורה, אביבה גבעולי, זכורה לי לטוב עד היום. ממש מורה לחיים. היא הכניסה בי את הסקרנות, את התאווה ללמוד ולהכיר כל דבר חדש. את החשיבה הביקורתית. את כל מה שהפך אותי למה שאני. גם את רוח המעורבות החברתית. כבר אי שם בשנות ה-50 השתתפתי בהפגנה, לראשונה בחיי. עיריית תל אביב רצתה להקטין את שטח החצר בצידה הדרום מערבי (רחוב סירקין פינת מנדלי), לגדר את בית הספר באזור זה ולבנות שירותים ציבוריים. המורה עודדה אותנו להפגין (עם ההורים). ההפגנה נגד סגן ראש העירייה דאז, הרב ירחמיאל בויאר, עזרה והתוכנית בוטלה. כך נשארנו עם חצר גדולה ועם תחנת המוצא של קו 61 בצמוד אליה. זה אגב לא הפריע לאיש. אני זוכר, עד היום, את נועם הליכותיה של אביבה גבעולי, את השלטת הסדר בשקט. ממש איני זוכר צעקה שלה. איך לימדה קרוא וכתוב. את ההכתבות פעם בשבוע. את לוח הכפל שנאלצנו לשנן. היום בטח מישהו היה מגיש תלונה למועצה לשלום הילד על התעללות. הלוח היה מודפס על כריכת המחברות שקיבלנו. כן פעם התלמידים קיבלו מחברות, ספרי לימוד ועפרונות מהעירייה. ממש מדינת רווחה. בכיתה א' קיבלנו רק חצי מחברת. ממש גזרו כל מחברת לשתיים ושם כתבתי את המילים הראשונות ופתרתי את התרגילים הראשונים. והכול בניצוחה של המורה אביבה. בהפסקות היו סדרנים בחצר מכיתות גבוהות. אלו דאגו שלא תהיה אלימות. כל חריג נרשם והוזמן לברור אצל המורים. אגב, איני זוכר חריגים כאלו. שיחקנו משחקי חברה כמו מחנים הגדול והקטן, כדורגל והרבה תופסת. כן, אומנם רבנו אבל הכרנו זה את זה. לא באופן וירטואלי אלא בממשות. והכל, הלימודים בכיתה, המשחקים בהפסקות, אסיפות הכיתה בימי שישי היו בהשראתה של המורה אביבה. זו הייתה נוכחת גם בשעות שלא הייתה. השנה, במלאת 55 שנים ליומי הראשון בבית הספר אני מרגיש צורך להגיד לה מילה אחת: תודה.