דרך ארוכה הגיעה שעתו של נכדי הבכור להיכנס לכתה א'. בתור מעריץ נלהב של מערכת חינוכנו הכושלת בראש חוצות, אני מלווה אותו ואת הוריו בברכת מזל טוב, אך בחרדה - כפי שהעברתי בחשש נורא את שלושת ילדיי בדחילו וברחימו דרך בתי-ספריהם.
יכול להיות שאני סוחב פצעי ילדות. התכתשתי קשות עם מערכת החינוך ברוב שנותיי בה, והתקופה הטובה ביותר הזכורה לי - חצי שנה בכתה ג', שרופאיי אסרו עליי, בגלל מחלתי, להגיע לבית-הספר. עשיתי את שיעורי-הבית, מדי כמה ימים, כלאחר-יד, ובסוף השנה נבחנתי כמו כולם, ולא ניכר היה שנעדרתי כלל.
באותם הימים ישבתי בבית, וקראתי את הספרים בספרייה של אבי - אפילו את האנציקלופדיה העברית, שהחלה אז להופיע. לא אהבתי את בית-הספר - את המורים ואת האווירה בו. למרות זאת, זכור לי במיוחד הילל צור, מחנכי בבית-הספר היסודי - מחנך דגול, שהשאיר את חותמו עליי.
גם בתיכון, שנחשב לבית-ספר יוקרתי, אך בעיניי היה לא יותר מבית-חרושת לציונים, נתקלתי בדמויות בינוניות ומטה ואפילו גרועות מזה, שהפכו את ארבע השנים בו לסיוט מתמשך. יושבי חדר המורים בתיכון גרמו לי להתגעגע למוריי בבית-הספר היסודי.
ובכל זאת, זכורים לי כמה מורים דגולים בתיכון האומלל, שהייתי בו בשרון: רוני זמיר (אלמנת "יאיר" שטרן), שחיבבה עליי את המוזיקה; ד"ר אליהו ישורון, שבגללו התאהבתי בחקר ההיסטוריה; שמואל רגולנט, שחידד את אהבתי לעברית ולתנ"ך; צבי נדיבי, שהוכיח יום-יום, שאפשר להתגבר על נכות קשה; דניאל אהרן, איש טראגי, שהגיע מקנדה כדי לנסות ללמדני אנגלית, ואני חב לו כמעט את כל ידיעותיי בשפה זו; מר קפלן, שלימד אותי ביולוגיה, אך בעיקר את יסודות הגנטיקה; וצבי אביבי, שהקנה לי את יסודות הערבית. בזכות כמה מהם לא נזרקתי מבית-הספר, כיוון שמדיניותו "החינוכית" של מנהל אותו המוסד העלוב הייתה להיפטר ממי שיכולים לקלקל את הממוצע, וחס וחלילה לא לעבור את מבחני הבגרות.
אומרים, שזו כמות אדירה של פנינים בים הבינוניות, שהציף את חדר המורים באותו מוסד נורא. יום אחד, כשהייתי כתב של עיתון ערב, ישבתי באוניברסיטה העברית עם שלושה פרופסורים. לפני הריאיון, דיברנו, בין השאר, על נערותנו, והתברר, שכולנו מאותה העיר בשרון, והם בוגרי אותו מוסד דלוח - כעשרים שנה לפניי. השלושה צחקו מאוד, כשסיפרתי להם, שמוריהם עדיין לימדו אותי, וחלקם מאותם הדפים המצהיבים של רשימותיהם, שראו ימים יפים עוד בראשית ימי המדינה.
כמוני - גם ילדיי הגיעו להישגיהם למרות מאמצי מערכת החינוך הישראלית לקלקלם. על כך אני משבחם כל הזמן. לכן, נכדי הקט - צעד בבטחה קדימה, כהרגלך, והצלח. סבא, בוגר מצולק של מערכת חינוך כושלת וחסרת-תקנה, מתפלל להצלחתך, חמוד.
פרס מולדובן לעידוד הכתיבה הביטחונית ד"ר רון שלייפר הקים במרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון מכון מחקר, שעוסק בנושא חשוב ביותר: ביטחון ותקשורת. ד"ר שלייפר מתמחה בלוחמה פסיכולוגית, ופרסם לפני כמה שנים ספר חשוב ביותר, שלא זכה לתהודה יתירה בארץ, למרות שטרח לכותבו בעברית - אולי בגלל שאין מחברו בנתיב המרכזי של המחקר האקדמי בישראל.
לפני כמה ימים העביר אליי ד"ר שלייפר את ההודעה הבאה: ועדת פרס מולדובן לעידוד הכתיבה הביטחונית בישראל מודיעה על תחרות לספר בעברית בנושאי ביטחון, שיצא לאור בשנתיים האחרונות. סכום הפרס הוא 5.000 דולר, והוא יינתן במהלך טקס במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון בסוף דצמבר 2011.
יש לשלוח שלושה עותקים (שלא יוחזרו) אל המכון לביטחון ותקשורת, המרכז האוניברסיטאי אריאל, קריית מדע, אריאל 40700. התאריך האחרון למשלוח הספרים לוועדת הפרס הוא 15 באוקטובר 2011. בכל שאלה ניתן לפנות לד"ר רון שלייפר
rons@ariel.ac.il.
זו הפעם השנייה, שמחלקים את פרס מולדובן. אשתקד זכו בו יועז הנדל וזכי שלום על ספרם, תנו לצה"ל לנצח.
יחס נאות כרמלה מנשה הבלתי-נלאית חשפה ב
קול ישראל, כי ארבע חיילות, שהתנדבו לשרת שלוש שנים - במקום שנתיים - כדי להיות לוחמות בסוללה של גדוד התותחנים 55, ייאלצו לעוזבו. עכשיו אמרו להן, שאין להן מקום בגדוד, כיוון שלגדוד יגיעו בני ישיבות (בני"ש). יותר מכל מלמד הסיפור על היחס הנאות, שצה"ל אינו מעניק לא/נשיו. וסמלי הדבר, שזה קורה דווקא כשאשה עומדת, כאלופה, בראש אגף כוח-אדם.
כפי שכתבתי לפני הרבה שנים - לצערי, שירות קרבי של נשים בצבאנו הנו עדיין אנקדוטה חסרת כל חשיבות (למרות כמה טייסות ונווטות); ובעיקר - יש לו תחליף. עקרונית, אני בעד שירות שווה, אך צבאנו, כהרגלו, מזלזל במשאבים, שהוא חומס מאתנו.
איני סבור, ששירות קרבי ממצה את יכולתן הגבוהה של נשים, אלא דווקא שירות בתפקידים תומכי לחימה, שבהם אין בכורה לחולשתן הפיסית הברורה (עיינו בתוצאות המעניינות של בחינות הבגרות, שבהן לבנות יש יתרון משמעותי בכמות מקבלי תעודות הבגרות ובממוצעיהן). לכן, שירות קרבי לנשים, לדעתי, הוא עוד דרך להנציח את אפליית הנשים בחברה הישראלית - כיוון שהוא נעשה ב"ממלכה גברית" בתנאים, שאינם הוגנים לנשים.
וזו
תגובת דובר צה"ל על הפרשה: "מדובר בארבע לוחמות, שנשקלת האפשרות לשבצן מחדש בתפקיד לחימה בשל כניסת לוחמים ממסלול ההכשרה לסוללה, וביניהם בני ישיבות. נדגיש כי טרם התקבלו החלטות בנושא, ובכל מקרה לא ייפגעו מעמדן ותפקידן כלוחמות [ההדגשות שלי - אב"ץ]". האם מישהו, שהתנסה בשירות בצבאנו, מאמין לשטות של הדובר?!
לבנות נאמר, שעליהן לעזוב את הסוללה משום שצוותים של בני"ש עתידים להגיע לגדוד. מפקד הסוללה הציע לבנות תפקידים חלופיים, כמו פיקוד בקורס מפקדים, אולם הבנות אמרו שהן מעדיפות להישאר לוחמות בגדוד.
צבא החובה הנו בסיס ההדרכה הגדול ביותר של הנדבך העיקרי של צבאנו - המילואים. לכן, טענת הפמיניסטיות, כי השירות הקצר של עשרות בני"ש אינו משתווה לשירות של ארבע לוחמות, מופרכת. לכן, חשובה הצטרפות בני ישיבות וחרדים לשירות החובה. כלומר, כל מי שאומנו כלוחמים - נכנסים למאגר הגדול של לוחמים במילואים, שצבאנו המסואב מנהל אותו בחוסר כישרון מופגן.
שכחו מישהו?! במוצאי שבת חגגו בכרם-שלום יום הולדת עצוב לגלעד שליט. מרוב רעש ומהומה סביב השבוי, שנעשים במיומנות רבה, זה שש שנים - נשכחים שאר נעדרי צה"ל ושבויו.
הרבה זמן אני טוען, שזו אינה שכחה סתמית. תעיד על כך הזמנת ח"כ ד"ר
ציפי חוטובלי לנאום בטקס בכרם-שלום. את ח"כ חוטובלי הזמינה לנאום אורנה שמעוני (כן. זאת מ"ארבע אימהות"; ועל כך אני תמה מה לזרזירה אצל העורבים?!). כשעלתה הח"כ לנאום - לאחר שטרחה להגיע לפאתי הדרום לכבודם של השבוי ושל משפחתו - הוריד אותה הקהל הפרוע, שלא היה מוכן להקשיב לדברים אחרים.
אחריה עלה לנאום נעם, אביו של גלעד, ותקף במלים קשות את האורחת, רק משום שאינה חושבת כמותו. למחרת הכחיש דובר של מטה גלעד שליט, בשידור חי בקול ישראל, שהח"כ הוזמנה לנאום. כשעומת מול העובדות, נסוג הדובר לטענה נהדרת, ששמעוני הזמינה את חוטובלי ללא תיאום. אשרי המאמין ...
זיכרון גורלי רב-אלוף
בני גנץ, הרמטכ"ל, מאיים על חמא"ס. "על חמא"ס ועל ארגוני הטרור לדעת, שכל פגיעה באזרחי ישראל תביא עליהם מכה קשה", והציע להם לא לבדוק את עוצמת כוחה של ישראל - דיווח קול ישראל.
די נחמד לשמוע את הרמטכ"ל מפטפט את עצמו לדעת במקום לעשות - כיוון שעשייתו די שגויה (לא מעכשיו) ועתירה בכישלונות.
אבל יש לי זיכרון קשה, שמסרב לשכוח. בשלושה באוקטובר 1973, יומיים לפני האסון הנורא, שהמיט עלינו, הופיע רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל דאז, בפני עצרת הצנחנים ברמת-גן, והסביר לכל העולם הערבי, כי הצנחנים הנם אגרוף הברזל של צה"ל... וראינו זאת בקושי במלחמה. לכן, אזכיר לאדון גנץ את דברי אחאב המלך: "אל-יתהלל חוגר כמפַתֵח". (מלכים א' כ', י"א).