"סאטירה היא טרגדיה פלוס זמן", כתב לני ברוס. בהקשר הישראלי יש לנסח זאת מחדש: לא משנה כמה זמן יחלוף, האמת העצובה היא שהסאטירה היא פריבילגיה של השמאל בלבד.
הומור יהודי, כך אומרים אנתרופולוגים, תמיד לווה באמירה חברתית חריפה. ההומור הישראלי לקח זאת צעד נוסף קדימה - הוא פוליטי ביותר.
בארבעת העשורים שחלפו, הסאטירה הטלוויזיונית הייתה מוטה שמאלה מן המרכז וכוונה לעיתים קרובות מדי נגד המגזר הלאומי והמחנה הדתי. כתשובה לטיעונים כנגדה, חסתה תמיד הסאטירה הישראלית תחת האיצטלה של
חופש הביטוי המקודש ושל החופש האומנותי.
תירוץ נוסף שהושמע לעיתים להצדקת ההטייה המובהקת של הסאטירה במקומותינו, כי זו תוקפת את מי שנמצא בשלטון. אולם סאטירה טובה תוקפת את כל מי ששולט במוקדי הכוח הציבוריים, ובכלל זה פוליטיקאים מכל הגוונים, בעלי הון, האליטה התרבותית, התקשורת בעלת העוצמה, עולם המשפט וכלל החברה.
היה זה ג'ונתן סוויפט אשר כתב אמיתה שכה תואמת את המציאות בישראל: "סאטירה היא סוג של משקפיים, שבהם נחשפים פני כולם, מלבד של אלו המרכיבים אותם".
לטלוויזיה הישראלית מסורת ארוכה של תוכניות סאטירה. החל ב"ניקוי ראש" בשנות ה-70', עבור אל "החרצופים" בשנות ה-90' ועד ל"ארץ נהדרת" שהחלה ב-2003 - לצרכני התקשורת הישראלית מעולם לא חסרו הומור וצחוק. אולם מושאי הצחוק של אותן תוכניות נותרו תמיד חד-ממדיים.
בדיקה של מערכון אחר מערכון לאורך השנים מעלה נקודה מטרידה נוספת והיא אכזריות ההומור היכולה להגיע לתהומות מזעזעים. לעיתים קרובות מדי, הדימויים הם הרבה מעבר לסגנון העוקצני הצפוי. ב"חרצופים" ניתן היה לצפות במערכון שבו שני חרדים סועדים על ראשו של חילוני, או ב"ארץ נהדרת" כיכבה עקרת בית מחברון המשתמשת בערבי כפוף גב כבקרש גיהוץ ביתי.
הטלוויזיה - עדיין רכושה של האליטה השמאלנית וכיום? "האגודה לזכות הציבור לדעת" סקרה עונה שלמה של התוכנית "ארץ נהדרת", מדצמבר 2010 ועד מאי 2011 (15 תוכניות בסך הכולל). הדמויות הבולטות אשר כיכבו בתוכניות היו: ראש הממשלה
בנימין נתניהו (9 הופעות), שר החוץ
אביגדור ליברמן (4) ושר הפנים אלי ישי (4). השר ליברמן צויר כפשיסט, ובכלל זה במועל יד בסגנון נאצי. כמו-כן כיכבה דמותה של "דוברת מועצת יהודה ושומרון" - רוחל, אשר הוצגה כלסבית וסדיסטית ב-11 מתוך 15 תוכניות. פוליטיקאים מהאופוזיציה לא היוו מושא ללעג, אבל דווקא ג'ונתן פולארד הופיע פעמיים.
מצחיק או לא, לא ניתן להכחיש כי ממצאים אלה משקפים סדר יום אידיאולוגי שמאלני, המזוהה, כך נראה, עם האליטה התרבותית בישראל.
אך יש פתרון באופק. הוא מאוזן והוא קיים.
במהלך השנים האחרונות, היו ניסיונות רעננים של סטיריקנים אשר הגיעו מהשקפות פוליטיות וחברתיות שונות -
חגי סגל,
אורי אורבך ואראל סגל פרסמו טורים סאטיריים בעיתונות הכתובה ואף רכשו מעמד בשידורי הרדיו.
ידידיה מאיר, בטורו "אפעס" בעיתון
הארץ, איתגר את הקוראים עם מסגרת יהודית מאד של הומור, אך לבסוף נאלץ לעזוב את העיתון. אפילו השבועון "בשבע" ומהדורת שישי של "מקור ראשון" כוללים טורים סאטיריים. הטלוויזיה, לעומת זאת, היא עדיין "רכושה" של האליטה השמאלנית.
במהלך השנתיים האחרונות, בתחילה בפורמט אינטרנט ולאחר מכן גם בווידיאו, הציג אתר האינטרנט "לאטמה" דוגמה יוצאת דופן וטרייה של סאטירה עכשווית, שהצליחה - ולו רק משום שהיא שונה. וכך הלך לו המונופול. וזה פופולרי. קליפ מוזיקלי של לאטמה שכבר הפך לקלאסיקה - "we con the world" שעסק במשט "ההומניטרי" לעזה ב-2010, זכה בתוך זמן קצר למיליוני צפיות ב-youtube, בכל רחבי העולם.
"לאטמה" מבקרת את התקשורת, לועגת לפוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית, וכוללת פרשנות חברתית בהומור בועט מנקודת מבט ימנית. עצם קיומו של הומור מסוג זה מפריך את השקר שמקדמת האליטה השמאלנית, כי השמאל הוא מרכז התרבות בישראל, ואילו הימין יבש וחסר חוש הומור.
עם רקורד הצלחות מוכח בשטח, "לאטמה" כבר מנהלת משא-ומתן עם
רשות השידור וערוץ 1. לפחות פיילוט אחד עבר בהצלחה. באפריל האחרון אמרה גב' קרולין גליק כי "לאטמה תספק הזדמנות לכישרונות חדשים לחדור לזירה הכלל ארצית. המוצר שלנו הולך להיות משווק לקהל הצופים של הטלוויזיה הישראלית, שביניהם יש לקוחות חדשים רבים".
מעל 100 פרקים של "מהדורת השבט", מעין עידכון שבועי של "לאטמה", הם ההוכחה כי הצוות שלה הוא מקצועי. אף על-פי כן, רשות השידור טוענת כי טרם נמצא המימון הדרוש להעלאת התוכנית לאוויר.
אם נדרשת הוכחה נוספת להבהרת הפער העמוק הקיים בין ימין ובין שמאל, ניתן למצוא דוגמה כזו במהדורה מיוחדת של "ארץ נהדרת" מול מהדורה של "לאטמה" על מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד.
ב"ארץ נהדרת" מכוונות עיקר ההתקפות כלפי ראש הממשלה נתניהו, הטייקונים והמתנחלים ביהודה ושומרון. הדקות האחרונות של התוכנית הוקדשו לשידור סרטון תעמולה שהכינו המפגינים מהמאהל ברוטשילד.
"לאטמה", לעומת זאת, הצביעה במערכונים שלה על הפוליטיזציה של המחאה, על הסתרת תמיכתה של
הקרן החדשה לישראל במאבק וכן את עיסוקה בטרור החברתי שהופעל נגד כל אותם אנשים שהעזו לא ללכת בתלם והביעו את דעתם נגד המחאה (
מרגלית צנעני, ענת וקסמן וכיוצא באלה). ב"לאטמה" גם לעגו לדאגה כביכול שהציג השמאל הישראלי לרווחתו של האזרח הישראלי הממוצע, ותהו איפה הייתה דאגה זו במהלך ההינתקות מרצועת עזה.
הציבור הישראלי ראוי לגיוון, לפלורליזם ולאיזון. החוקים שנועדו לפקח על הטלוויזיה מושתתים על עקרונות אלה בדיוק. יש מספיק סאטירה לכולם. מאמץ יצירתי יכול לבוא מכל הצדדים. האם לא מגיע לכולנו ליהנות מצחוק טוב?!
