א. הערבים בעיני הפרסים "תדמיתם של הערבים בספרות הפרסית" הוא שם הספר מאת ד"ר ג'ויה בלנדל שיצא לאחרונה לאור בהוצאת "אלקודס" בביירות. הספר משופע במובאות מן הספרות הפרסית העתיקה והמודרנית. שבהן מתוארים הערבים כחולניים, מלוכלכים, מכוערים, שחורים כמו שרצים שחורים (סחאלי), ומקרינים טיפשות.
לדברי המחברת, המובאות מעידות על מידת הזלזול וההשפלה שבה מתייחסים הפרסים לערבים ולתרבותם. מהספר ניתן להסיק כי הפרסים מאשימים את הכיבוש הערבי בפיגורה של אירן ובאובדן האימפריה המפוארת שהייתה להם לפני הכיבוש במאה השביעית. הפרסים רואים את עצמם כגזע ארי עליון ממוצא ססני, ובעיניהם הציוויליזציה שלהם נחרבה במאה השביעית על-ידי "בדווים פראיים ויחפים" אשר עטו עליהם מן המדבר. סופרים פרסיים מן העידן המודרני מתארים את הערבים כצמאי דם, שחיסלו את דת הזרתוסטרא, את אגדות פרס, את שפתה, מורשתה, הספרות וההיסטוריה שלה. זאת ועוד. האירנים משווים את עצמם להודים שנכבשו על-ידי הערבים במאה השביעית והחריבו את ארצם ואת תרבותם.
שלטונות אירן פועלים בימים אלה לניקוי השפה הפרסית מן המילים שחדרו אליה מאז הכיבוש הערבי. האקדמיה הפרסית פרסמה לקסיקון מילים פרסיות חדשות ועתיקות, במקום מילים ומונחים המושאלים מן הערבית והטורקית. גם כל השמות הגיאוגרפיים הערביים והטורקיים הוחלפו לשמות פרסיים. לדוגמה, הפרסים מדגישים כי המפרץ הוא מפרץ פרסי ולא ערבי.
באירן חיים מיליוני ערבים מוסלמיים שגלו מעירק בגלל הרדיפות של
סדאם חוסיין. למרות השתייכותם של הגולים לעדה השיעית, השלטת באירן, הפרסים מתייחסים אליהם כאל נחותים.
האזור של דרום מערב אירן הגובל בעירק נחשב למוקד האוכלוסיה הערבית. אזור זה הפך לזירת עימותים ופיגועים נגד המשטר האירני, ותושביו זועקים נגד האפליה והדיכוי שהם סובלים מצד שלטונות אירן.
יש לציין כי גם הערבים אינם רואים את הפרסים כשווים אליהם. הערבים מבדילים בין איסלאם הפנים (הערבי) האציל ובין איסלאם החוץ (הלא ערבי) חסר האצולה. בביטוי "עג'מי" (פרסי) שהומצא על-ידי הערבים במאה השביעית, יש אינדיקציה לנחיתות.
ב. שתיקת הח"כים הערבים בסוריה ובלוב מתבצע רצח עם. בשאר אלאסד אינו מסתפק במתקפת שיריון על ריכוזי אוכלוסין ועל שכונות מגורים. לפי נוהל קרב, ולשם "ריכוך" ה"יעדים" הללו ומתן סיוע לתוקפים, הוא מפעיל גם את ספינות
חיל הים שלו. העיתון "אלקודס" פרסם קריקטורה שבה אומרים תושבי שכונת "רימל" המופגזים: "חשבנו שאלו ספינות של ישראל".
ובעוד שדעת הקהל הבינלאומית זועקת, ומרבית מדינות ערב מביעות תיעוב מן הטבח, חברי הכנסת הערבים ממלאים את פיהם מים ונזהרים מלהשמיע קול מחאה כלשהו נגד רצח אחיהם.
לא מזמן הם ביקרו בלוב, נפגשו עם קדאפי, התפעלו ממנו, הרעיפו עליו שבחים וכמעט השתחוו בפניו. הם נהגו באורח דומה בסוף שנות ה-90' של המאה הקודמת כשנפגשו עם אסד האב.
איך הם מסבירים את שתיקתם נוכח הרצח המתועב המתרחש בסוריה ובלוב? ממה הם חוששים? הרי משטריהם של בשאר וקדאפי נמצאים בתהליך של קריסה, גם אם איטית, ולכן אין להם ממה לפחד. אין גם בושה בכך שחברי הכנסת הערבים יודו בטעותם ויתנצלו בפני בוחריהם ערביי ישראל, במיוחד נוכח התקפותיו הישירות של בשאר על אחיהם הפלשתינים המתגוררים בסוריה. גם אין רע בכך שיבינו כי אין להם מה לחפש אצל משטרים עריצים בעולם הערבי, כי שם הם לא ימצאו לא חירות, לא דמוקרטיה ולא ישועה.
הגיע הזמן שהח"כים הערביים יכירו בכך שהערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים מדמוקרטיה, חירות ושיוויון יחסי הם ערביי ישראל.