הפסדה של נבחרת ישראל בכדורגל עם כניסת השבת הביא אחריו אלפי אינטשים של מלל ופרשנות בעיתונות הספורט ובאתרי האינטרנט למיניהם. הפרשנים, רובם אגב הרעיפו תשבחות על הנבחרת וצפו ניצחון קל, התנפלו בשצף קצף מי על יו”ר ההתאחדות, מי על המאמן ומי שתפס לו שחקן כקורבן, בדרך כלל בירם כיאל, שאמנם שגה קשות באיבוד כדור במרכז השדה אך כנראה שמוצאו השכיח לרבים את שרשרת השחקנים ששימשו כמלווי שיירות לניניס המבקיע היווני לאורך יותר מ-30 מטרים.
רובה של הביקורת מוצדקת. היה זה אכן מופע מחפיר של נבחרת ישראל, נבחרת שמאמנה אינו מקנה שיטת משחק וחושב שהסגל הוא תחנת מטרו צרפתית. הקפטן בניון אינו משחק תקופה ארוכה והאוויר בריאותיו בהתאם. עיקר הטרוניות שצריכות להישמע נגד השחקנים הן דווקא בעניין המוטיבציה. יכולת של שחקנים היא עניין של יום, רוח לחימה היא עניין אחר לגמרי.
לצערי, כתבי הספורט התעלמו ממרכיב בסיסי אחד בנושא זה והוא היותה של נבחרת ישראל נבחרת של יורדים (זמניים אולי, אבל יורדים). דווקא ההישג הגדול לכאורה של הכדורגל הישראלי שרבים מכוכביו עושים דרכם לאירופה, הוא זה שבעוכרה של הנבחרת הלאומית.
בכדורגל, אגב בדומה לדוגמנות, עסוקה התקשורת כל הזמן בדבר אחד - מי יצא לעבוד בחו”ל. כאשר מדובר בפיזיקאי צמרת ישראלי המעוניין לצאת לחו"ל, מיד נזעקים כולם ופורטים על נימי הפטריוטיות של כולנו: היאך זה מעז אדם לעזוב את מולדתו למען בצע כסף ותהילה. לא נורא, אומרים, שימשיך לחיות כאן, ירוויח פחות, יתפרסם פחות, אבל הישגיו יועמדו יום-יום לרשות החברה הישראלית. ומוכר פלאפל ברחוב אבא הלל ברמת גן שיפתח דוכן בלוס אנג’לס יזכה בקיתונות של בוז על שעזב את כור מחצבתו רק כדי להרוויח עוד כמה שקלים מעבר לים. אצל הכדורגלנים הכל הפוך. מיום בעיטתם הראשון, בדרך כלל לא למסגרת, התקשורת כולה נרתמת כדי לסדר לו חוזה בחו"ל. לא בארץ חלילה. פסגת ההישגים זה להרוויח הרבה ובחו"ל. לא לחיות כאן בחמסין שלנו. למה מה שאנו מצפים ממדען צמרת או ממוכר פלאפל איננו דורשים מכדורגלן. קשה לי להבין.
איפה הגאווה? ומכאן לנבחרת: הנבחרת היא סמל. בדומה להמנון ולדגל, היא מסמלת את כל מה שישראלי. מופיעים בה בצוותא צפונים ודרומים, יהודים וערבים, הכל נמדד רק על-פי היכולת. מודל מדהים לכל החברה הישראלית השסועה. האוהדים באים לבושים בכחול-לבן, תלבושת שלא לבשו מאז ימי הגן, בידיהם דגלי הלאום והשאגה "אל אל ישראל" יוצאת מגרונם הניחר. האוהדים חשים גאווה בראותם את נבחרת ישראל, והשחקנים יוק.
מה כבר ניתן לדרוש ממי שרואה את עתידו מעבר לים? ממי שחושב שלשחק, במקרים רבים רק להיות רשום בטבלת המשכורות, בבלגיה עדיף על התרוצצות על המגרש בעילוט. מי שמעדיף לבעוט בגנק על בעיטה בבלומפילד, מי שאינו רואה עתיד במקצועו ככדורגלן בישראל, אינו צריך להופיע בנבחרת לא בגלל יכולתו - זו אולי ראויה - אלא בגלל היעדר מוטיבציה אמיתית כזו שבאה מהלב.
לעלות למשחק נגד יוון עם עשרה שחקנים שהחליטו שעדיף כרגע לחיות בחוץ ולא להזיע בארץ, זו טיפשות, ואכן היחיד שעשה גליצ’ים במשחק היה עומרי בן הרוש, זה מנתניה שעדיין לא נסע לשחק במדי ליגה יהופיץ בפולין.
אבל מה נדרוש מהתאחדות שבקמפיין הפרסומי שלה למשחקים הציבה את תמונתו של פרננדס הצרפתי ולא של שחקן ישראלי? נבחרת לאומית צריכה להיות מורכבת משחקנים המעדיפים את ישראל על הכסף האירופי עם חיזוק קל של כוכבי-על מחו"ל. לא עשרה יורדים (אולי קצת יותר טובים בכדורגל) וישראלי אחד, אלא דווקא עשרה ישראלים עם יורד זמני אחד. כך אולי לא ננצח, אבל לפחות לא נתבזה.