באחת הסצנות הקלאסיות בסרט 'בריאן כוכב עליון', מנסה כוכב הסרט להימלט מהרומאים. הוא נתקל בסוחר בשוק שלא מוכן למכור לו זקן מזויף להסוואה במחיר המלא, ודורש מבריאן להתמקח איתו על המחיר.
התמקחות לשם התמקחות עוד לא הגיעה אל חיינו הציבוריים, אבל ההתמקחות עצמה כבר הפכה לחלק מרכזי בכל התחומים. קחו כל אחת מהשביתות הגדולות שהיו במשק בשנה האחרונה - מהעובדים הסוציאליים, דרך הפרקליטים ועוד לרופאים - כל אחת מהן החלה ברשימת דרישות ובחוסר מוכנות לסגת ולו מאחת מהן, כשמנגד משרד האוצר שיחק אף הוא את המשחק עם תגובות שהיו למעשה חוסר היענות מוחלט ("שכרם סביר ואף גבוה" ביחס לשביתת העו"סים, למשל). ומה התוצאה? כמו בשוק - תלוי ביכולת ההתמקחות של הצדדים. איגוד שאנשיו טובים יותר בהתמקחות מקבל יותר, איגוד שהעומדים בראשו פחות מוצלחים בטקטיקות ההתמקחות מקבל פחות. המשותף לשתי התוצאות הוא שהשובתים עצמם, שיצאו לשביתה עם הבטחות לקבל הרים וגבעות, עומדים מאוכזבים מהפשרות.
את התוצאות אנחנו רואים בשטח. הפרקליטים, בעיקר הצעירים שבהם, הסתפקו בהבעת אכזבה בקול רם. העובדים הסוציאליים הודיעו לאחר השביתה ש"המאבק לא נגמר" וחלקם אף בדקו אפשרות של פרישה מאיגוד העו"סים. מכתבי ההתפטרות של הרופאים והמתמחים הם כבר צעד דרסטי בהרבה, ואת השיא הזה יצטרכו לשבור השובתים הבאים.
האבסורד גדל עוד יותר כשההתמקחות יוצאת מהתחום הכלכלי ועוברת אל תוך בתי המשפט. כן, גם בתוך "קודש הקודשים" של החברה הישראלית עושים שוק. בפרקליטות ובמשטרה מציגים אנשים כמו
מרגלית צנעני כארכי-פושעים ודורשים מעצר עד תום ההליכים ולאחריו עונשים מפליגים, ופרקליטי הנאשמים טוענים בתגובה שמרשם צח כשלג ושכל העניין בטעות יסודו. וכאן ההשלכות הן אפילו גרועות יותר - כי קיימת יותר מתחושה שלא פעם השופטים מושפעים מאווירת השוק, ובמקום לפסוק לכאן או לכאן הם מוצאים לעצמם מקום טוב באמצע. כך עובד בדרך כלל גם מוסד "עסקות הטיעון" - הפרקליטות ועורך דינו של הנאשם מחליפים הצעות, סוגרים על "מחיר טוב", ואז כל אחד מהצדדים יוצא לתקשורת ומשאיר את הציבור לתהות עם עצמו האם זה אכן "עונש ראוי למעשה חמור" כפי שיגידו נציגי המדינה או שמא "הר שהוליד עכבר" כפי שיסביר עורך דינו של הנאשם.
ובכל שביתה גדלות ההכרזות והדרישות של השובתים, ותגובות האוצר הופכות יותר ויותר נוקשות. ובכל מעצר המשטרה מכריזה על "אחת הפרשיות החמורות", ותגובת הפרקליטים הופכת יותר ויותר מיתממת - כי כולם מבינים שככה הדברים עובדים. והפער הזה שבין האמת ובין ההצהרה רק הולך וגדל ופוגע באמון של אזרחי ישראל במערכות של המדינה בה הם חיים.
וכשאדם יודע שאסור להאמין לאף מילה שיוצאת מהפה של סוחר בשוק הפשפשים זה בסדר. אבל כשאזרח מאבד את האמון בוועדי העובדים שמייצגים אותו, בפקידי האוצר ששומרים על הכסף שלו ובמערכת שאמורה לשמור על הצדק במדינה - זה כבר בעייתי. שוק זה טוב לירקות. כשמדינה שלימה מתנהלת כמו שוק, יש חשש גדול שמשהו בסחורה כנראה פגום.
