מזה 20 שנה לא הוגש בישראל כתב אישום נגד מנהל בכיר בבנק גדול, מאז משפט המניות הבנקאיות.
בנק הפועלים מן הסתם לא התכוון לכך שהוא יזכה בכבוד מפוקפק זה, כאשר טבע את ססמתו "להיות ראשון זה מחייב". אז הוא כבר לא הגדול ביותר במדינה, אבל לפחות הראשון בפלילים. ממש לא מחמיא.
כדי להבין מה התרחש בפרשת בנק פוזיטיף, יש לשים לב לא רק לתיק הצפוי להבשיל לכתב אישום, אלא גם לזה שנסגר - החקירה נגד היו"ר לשעבר
שלמה נחמה. גם נחמה, קבעה הפרקליטות, היה מצוי ב
ניגוד עניינים בעסקה זו, לאור השקעתו הפרטית בקרן RP שבמקביל הייתה שותפה להשקעתו של הבנק בטורקיה. אבל בעוד ניגוד העניינים של
דני דנקנר - לפחות לגישת הפרקליטות - היה זועק לשמים והשפיע על התנהלות הבנק, זה של נחמה היה מינורי יותר ואין די הוכחות לכך שהשפיע על החלטות היו"ר, הדירקטוריון והבנק.
כלומר: לפחות שלושה מחברי דירקטוריון הבנק היו בניגוד עניינים כאשר החליטו להשקיע מאות מיליוני שקלים, ההשקעה הגדולה ביותר של בנק ישראלי בפעילות בנקאית בחו"ל. היו אלו דנקנר, נחמה וגם רונן ישראל, שהיה דירקטור הן בבנק והן באלרן של משפחת דנקנר, לה היו קשרים ענפים עם RP של רפי ברבר. אז איך איש לא שם לב? איך איש לא ידע?
התשובה פשוטה ומטרידה כאחד: ככל שמדובר באדם בדרגה גבוהה יותר, כך קשה יותר למגנוני הבקרה לחשוף אי-סדרים בפעילותו. יש יותר רתיעה מלבדוק אותו, הוא מכיר את הנהלים ויודע היכן יש בהם פרצות, הוא יכול לטרפד בדיקות בעניינו. לכן, כל שנותר הוא לסמוך על היושר של אותו אדם. מובן שזוהי הכללה, ולא כל מנהל רוצה/יכול לפעול נגד החברה, אך זוהי בהחלט התמונה בגדול.
מנגנוני הבקרה של בנק הפועלים לא יכלו לדעת על ניגודי העניינים של היו"ר, סגנו והדירקטור משום שמדובר היה בעסקיהם הפרטיים שאינם ידועים לאיש. כל שנותר היה לסמוך עליהם שימלאו את החובות שמטיל עליהם חוק החברות, יימנעו מניגוד עניינים או לכל הפחות ידווחו על כל חשש לניגוד שכזה. משלא עשו זאת - לא היה למעשה שום סיכוי למנוע את המעשים הבלתי כשרים לכאורה.
אז כיצד בכל זאת התגלתה הפרשה? התשובה לכך תינתן מן הסתם במשפט, אם וכאשר יתנהל. ייתכן שבנק ישראל הוא שעלה על כך, באמצעים העומדים לרשותו. השמועות גרסו בזמנו שהיה זה נחמה שהלשין על מחליפו, אך העובדה שגם הוא הסתבך בפרשה - ונחלץ ממנה רק בהעדר ראיות - מחלישה את האפשרות הזו.
מכל מקום, יש לזכור שהיה זה הנגיד
סטנלי פישר שדרש בתוקף להדיח את דנקנר וכופף את ידה של
שרי אריסון. אך האם פרשת פוזיטיף הייתה הסיבה לכך? או שמא ההלוואה שקיבל דנקנר מבנק הפועלים, כנראה בניגוד לנהלים? פישר לא אמר עד היום במה מדובר, ודומה שכעת הגיעה העת לשבור את השתיקה.
דנקנר כבר מזמן מחוץ לבנק הפועלים, ולציבור מותר לדעת מדוע נקט הנגיד בצעד כה חריף ונדיר. אם הסיבה הייתה אחת הפרשות שכבר נחשפו - אין סיבה להמשיך ולהסתיר זאת. ואם הסיבה הייתה פרשה אחרת - ודאי שזכותו של הציבור לדעת. ככלות הכל, מדובר בבנק שלכל אחד מאיתנו יש קשר ישיר או עקיף איתו.
חשוב לזכור: דנקנר צפוי לעמוד לדין גם על פרשת קרקעות חברת תעשיות מלח שבבעלות משפחתו, והמחזיקה במניותיה של המשפחה בבנק הפועלים. על-פי טיוטת כתב האישום בפרשה זו, שהיא ספיח של פרשת
הולילנד, דנקנר שיחד את
יעקב אפרתי, שהיה מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, תמורת הפשרת הקרקעות בעתלית לבנייה. כאשר זוכרים פרשה נוספת זו, עולה השאלה: כיצד התמנה אדם כזה ליו"ר הבנק השני בגודלו בישראל?
את התשובה לשאלה זו יש לחלק לשניים. החלק הראשון: בנק ישראל לא ידע בזמן אמת על השרצים לכאורה שסוחב איתו דנקנר, וכאמור - הוא הביא להדחתו כאשר הדברים (הללו או אחרים) התבררו לו. החלק השני: שרי אריסון לא ידעה גם היא, אבל האחריות שלה כמובן גדולה בהרבה. כבעלת השליטה בבנק, מוטלת על אריסון החובה ליצור אווירה אתית שלא תשלים עם חריגה כלשהי - לא מהחוק, לא מכללי הבנקאות וגם לא מהיושר הטבעי. אם האווירה בבנק הייתה כזו, דנקנר לא היה מעז לעשות את שעשה לכאורה - או שהיה נתפס הרבה יותר מוקדם. מישהו היה שואל, מישהו היה בודק, מישהו היה תוהה.
אין די בחוקים, תקנות ונהלים. כאמור, אלו יתקשו מאוד לחסום אדם בכיר שיחליט לעשות בארגון כבתוך שלו. מעליהם חייבת לעמוד אתיקה: יושרה מקצועית ואישית, אווירה של אמינות, תפיסה בסיסית של יושר. בזה כשל בנק הפועלים.
