בקריאתי אתמול (6.9.11) את הטור הרהוט של שי גולדן, לא יכולתי שלא להתפעל מיכולתו הפנומינלית להשתמש בעושרה של השפה העברית, בשימוש ציני בביטויים המהווים נכס צאן ברזל במקומותינו (כדוגמת 'היינו כחולמים', 'הצעידה לעבר שחר חדש' ועוד כהנה וכהנה), כולם נופת צופים של מילים יפות המבקשות לרוקן מתוכן את משמעותה האדירה של המחאה הציבורית, ולהציגה באור אלים, טוטליטרי, עדרי, האוחז בסיסמאות ריקות מתוכן, משתיק באלימות את המפקפקים ומסמא את עיני העם ההולך כעיוור אחר המילים היפות. ולא כהוויתה. אסטרטגיית ההפחדה של גולדן כלפי כל מה שמריח סוציאליזם וחברת רווחה - מוצאת את ביטויה בהקשרים גלויים וסמויים ביחס לטיבה של המדינה הקומוניסטית הטוטליטרית של סטלין, שדרסה באכזריות את כל העומד בדרכה. גולדן מוציא מקברם את עיתון 'דבר', כמו גם את ברל כצנלסון, ואלו מסמלים עבורו, במרומז, את הרע שבמדינה המודרנית, שנחרץ גורלם לנוח בשלום על משכבם ולא לקום עוד לעולם. אבקש למחות על הטון הציני של המאמר, כמו גם על הכריכה (המוסווית, אך העולה בבירור מן הטקסט) יחד של סטאלין והטוטליטריזם הרצחני שלו, עם ברל כצנלסון, תנועת העבודה, ערכיה וכלי הביטוי שלה במשך שנים: עיתון 'דבר'. אבקש להזכיר כי עיתון 'דבר' פשט אומנם את הרגל, אך לא הערכים שהוא ייצג: ערכים של סולידריות, הומניזם, סוציאליזם, חברה צודקת ודאגה לעובדים הקטנים. ערכים שכמו היו לצנינים בעיניו של הכותב. הניסיון להאדיר את הקפיטליזם כאילו היה המפתח האולטימטיבי לחברה מודרנית ולחיים טובים, מהווה זריית חול בעיני הקוראים, אך הקוראים חכמים יותר מכל מניפולציה לשונית, מתוחכמת ככל שתהיה. הקוראים הם אלו הנדרשים לשלם במכולת את מחיר החלום הכוזב של הקפיטליזם המוחלט (ויש יאמרו החזירי). הם אלו העומדים ליד מיטת הוריהם החולים במסדרון בית החולים, הם הנאלצים לשלם מדי חודש סכומי עתק עבור ביטוחים רפואיים 'משלימים' למיניהם, הם אלו המממנים את הטייקונים ואת המונופולים במשק, הגוזלים מהם עשרות אחוזים רווח ברכישה של מוצרי יסוד וצריכה בסיסיים. אין מחאה 'מושלמת', כפי שאף מהפכה אינה יכולה להיות 'מושלמת'. בישראל של קיץ 2011, המהפכה החברתית מבטאת ומכילה בתוכה מגוון של דעות והשקפות, והיא מצטיינת בשקט המופתי שלה ובהיעדר האלימות (ראו הפגנת מאות האלפים בכיכר המדינה). היא מלכדת בתוכה מאות רבות של אלפים הנאבקים לחיות חיי כבוד במדינת ישראל. ונכון הדבר, היא אינה מושלמת. יש בה חריקות לא מעטות, חילוקי-דעות בין מנהיגיה, מאבקי כוח ואגו ולעתים השמצות הדדיות. אך כוחה ועוצמתה הם בעצם קיומה, בהצלחתה לסחוף המונים שקמו מכורסת הטלוויזיה הנוחה על-מנת לזעוק. יש לקוות שתביא לשינוי סדר העדיפויות הלאומי ולתוצאות שיטיבו את איכות חיינו בארץ הזו.