אני נוהג להגיע למכון הכושר בשעת צהריים, כאשר אני "ממלא כמעט לבד את אולם המכשירים. מקלט הטלוויזיה הקטן מאפשר לי לזפזף בין ערוץ 8 התרבותי, ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק או ערוץ הכנסת, כאשר מופיעים בו מומחים שונים וחברי הכנסת נעדרים. באמצע הצעידה, נרעשתי. קבוצה קטנה של נערים נכנסה בקול תרועה להשתתף בהתעמלות. ראיתי את הקולות ושמתי לב שהללו צועדים זה ליד זה על המסלול וצועקים, כאילו הם נמצאים משני צידיה של שדרה רחבה. לא שומעים בני הנוער.
צעקתי "שקט" והקטנים נדהמו, שמישהו משתיק אותם, אבל הורידו ווליום. אז התגלה לי שיש להם גם מדריך. "זו פעם ראשונה שהם כאן", אמר בהתנצלות ומיד החל לשמור שהרעשנים ישימו לב לתרגילים האירוביים ולא לתרגילי הדיבור.
נזכרתי בשיחה שהייתה לי ליד שולחן המטבח לפני שנים רבות מאד. הייתה זו ארוחת צהריים או אולי ארוחת ערב והיינו אשתי ואני ושני ילדינו שהיו כבני עשר. הם צעקו, כמנהגם. כל ההערות שלי בעבר: "שקט, כאן אוכלים! לא לצעוק!" - לא הניבו תוצאות. באותה ארוחה הבריק לי רעיון. בקול נמוך אמרתי: "אני לא שומע". התגובה הלא מפתיעה הייתה שהילדים החלו לדבר בקול יותר רם. ואני בשלי: "אני לא שומע". כמובן שהקולות גברו ואני המתנתי בסבלנות וחזרתי בשלווה: "אני לא שומע".
נדמה לי שבשלב זה נפל האסימון. הם החלו לדבר בקול שקט, שנשמע ברור ליד שולחן האוכל. מאז, שנים הרבה עברו, וילדיי אינם צועקים ליד השולחן. היום אני יודע שכבדי שמיעה מרימים קול. זאת תוצאה של שמיעתם הלקויה. בני הנוער, ששומעים מוזיקה בקולי קולות באיי-פד או באיי-פון וגם במועדונים, רגילים לצעוק זה אל זה וכך גם יקצרו את הדרך לכבדות שמיעה.