על יוקר המחיה מצד זה שיש לו "המפגינים הדביקו לעצמם כנפיים, וחושבים שהם מלאכי השרת. הם צריכים להירגע ולהבין שהמחירים לא ירדו ביום אחד, אופוריית המחאה בה הם נמצאים כרגע, תשקע בסופו של דבר למקום עמוק... המפגינים זועקים שהם רוצים צדק חברתי. אבל על איזה צדק חברתי הם מדברים? צדק חברתי כמו במדינות המבוססת על מודלים סוציאליסטים? צדק חברתי לא הוביל בשום מקום בעולם אנשים לעושר". (
שמואל סלבין לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ויועץ כלכלי לראש הממשלה
יצחק שמיר, גלובס, 3/8/11).
אני לא מאשים את סלבין. זו הגישה שלימדו אותו אנשי הכלכלה באקדמיה, וזו הגישה של מי שמכונים נערי האוצר, שזה כמו חבורת הנערים שיושבים מחוץ לבית שלי ומפריעים לי לישון, רק שנערי האוצר לא עושים את זה במוזיקה ואלכוהול, אלא בדוחו"ת ומספרים. השימוש במילים קסומות כמו כוחות השוק וכלכלה חופשית, גרמה ללא מעט כלכלנים לעשות קריירה מבטיחה, ובדרך להוביל אותנו למדינה דורסנית יותר ורחמנית פחות.
אני מאוד מתחבר למחאה וקצת פחות למהלכים שלה. זה לא משנה את העובדה שבמדינה שלנו החזק מנצח. העשיר שולט. אנחנו רואים את זה בפרסומות, בסרטים, בתוכניות הריאליטי. או שאתה עשיר או שלא. ואיך תהיה עשיר? תתפרסם, תתחבר לעבריינים, תמכור כמה שיותר, ועוד אלף דרכים שלא תמיד נעים להזכיר אותם בנשימה אחת, אבל הם מוציאים לך את כל הנשמה. ואולי מר סלבין היקר, אנחנו לא רוצים להוביל לעושר, אנחנו לא רוצים להיות עשירים, אלא פשוט לחיות כמו שבן אדם במאה העשרים ואחת במדינה מתקדמת אמור לחיות? בכבוד.
על יוקר מחיה מצד זה שאין לו אומרת מישהי תושבת המרכז "אני בעלת תואר שני. מרוויחה יחד עם בעלי 14 אלף נטו. יש לנו 2 בנות. גנים לשניהם עולים לנו 3,400, שכירות 3,800 (אין לנו כסף לקחת משכנתה כי לא באנו עם סכום שהבנק דורש). דלק 1,000, ארנונה טלפון חשמל מים 2,000 ואוכל 2,000. הדירות היום הגיעו לסכומים כאלה שאין אפשרות אפילו לקחת משכנתא. בשלוש שנים הם הכפילו את עצמם. אני אומרת את זה מתוך כאב כי לא משנה כמה אנחנו מנסים אנחנו לא מצליחים לחיות אפילו לא בכבוד".
בחשבון פשוט נותרים להם אלפיים שקלים לחסוך בחודש ובחישוב לעשר שנים זה 240 אלף שקל שזה יאפשר להם לקנות בדיוק, בהנחה שירצו לעבור, חדר וחצי בפרויקט החדש בעיר פריפריה כמו דימונה, ועוד שניים וחצי חדרים במשכנתא. היא יכולה גם להוסיף עוד מאתיים אלף שקל ולקנות דירה באחד מהשכונות הישנות של העיר שאינם ברוכות בהשקעה סביבתית. אבל זה כמובן בהנחה שהמחירים יישארו אותו דבר, ושהקבלן ימתין להם עשר שנים. זה גם בהנחה שהחישוב הוא מדויק כי אלו הדברים שהיא יודעת שהם הוצאה, אבל יש דברים שלא רשומים כאן והם בעצם גורמים לנו לאפס את ההכנסה שלנו. בחברות מסחריות וציבוריות קוראים לזה "שונות" שזה בעצם כל מה שלא שמנו לב אליו ולשם נעלם הכסף. לעיתים זה הסעיף הכבד ביותר ולעיתים זה הסעיף שאליו מכניסים נסיעות לחו"ל על חשבון של מישהו אחר. אבל כשמדובר בהוצאות משפחה זה הסעיף שיכול לשחרר סעיף.
דירה חדשה בעיר פריפריה כמו דימונה היא חלום לא ממומש לזוג צעיר. תקראו את השורה הזו טוב טוב. לא רק דימונה. גם לוד, אור יהודה, וערים אחרות מסביב לתל אביב. עיר בפריפריה לזוג ששניהם עובדים לא אפשרית. זה לא מפריע לנבחרינו לצאת נגד המפגינים ולשלוח אותם לפריפריה כפתרון לבעיית הדיור. אולי זה כי נבחרינו חושבים שפריפריה זה פתרון ולא מבינים שגם בפריפריה קשה לחיות?