עיד אל-אלול

התחקיר המעיק שפרסם כאן בשבוע שעבר דוד חרמץ, צריך להדיר שינה מעינינו. בעוד המצרים דורשים מישראל התנצלות על הרג החיילים שלהם בידי צה"ל, ומנהיגינו מתלבטים איך להתנצל לכאורה בלי להתנצל ממש, ושר הביטחון מביע צער על התקלה המבצעית, די לגשת אל הניצולים האזרחים ולשוחח איתם כדי להבין שצה"ל או מסתיר את האמת או שאין לו מושג מה קרה שם. קשה להחליט מה יותר גרוע. צה"ל לא עשה גם את המינימום הזה, ולפחות עד אמצע השבוע הזה תחקירני פיקוד דרום לא טרחו לעשות מה שעשה כתבנו, ולא שאלו את האזרחים שהיו במקום מה ראו עיניהם. אילו שאלו היו יודעים שהחיילים המצרים לא נהרגו בטעות מצערת תוך כדי הקרב בין צה"ל והמחבלים. האש נורתה מן המוצב המצרי, המחבלים הסתתרו שם ויצאו משם, וחיילי המוצב המצרי שיתפו איתם פעולה. הם פעלו כמחבלים ונהרגו כמחבלים. מכאן לא נובע שצבא מצרים חזר להיות אויב, ולא צריך להסיק מכך שהחיילים המצרים פעלו כמחבלים ברשות ובסמכות של הממונים עליהם. סביר יותר שזו הייתה יוזמה מקומית של חיילים מצרים שחברו למחבלים על דעת עצמם, בדומה למה שארע בראס בורקה ולחייל הירדני שרצח בשעתו את הילדות בנהריים. אבל דבר אחד ברור: מי שצריך להתנצל על התקרית הם המצרים. ומה שמדאיג יותר הוא הקיבעון המחשבתי, העובדה שהאפשרות הזו כלל לא עלתה על דעתם של קציני צה"ל אחרי התקרית וחמור מכך - גם לא לפניה. הכביש נפתח לתנועת אזרחים למרות התרעה ממוקדת, ואלוף הפיקוד הודה בגלוי ובאומץ שטעה בכך, אבל לא הסביר את מקור הטעות. אולי גם לא לעצמו. אם נחבר את הגילוי של חרמץ ב'מקור ראשון' למה שידוע לנו מהפרסומים בעיתונות על ההיערכות והכוננות שלפני האירוע, נקבל את התמונה הבאה: צה"ל ידע על החוליה המסתובבת בסיני ומתכננת חדירה ופיגוע. כוחות של הצבא והימ"מ חיכו לחוליה בדריכות רבה בלילות אבל שוחררו למנוחה בשעות היום. בעיתונים היה כתוב שאנשי הימ"מ הוזנקו למקום האירוע מחוף הים של אילת שם בילו מנוחה קצרה אחרי (וכנראה גם לפני) לילה של פעילות. למה אף אחד לא חשב שהפיגוע יתרחש ביום? כי ביום כל קו הגבול חשוף לעיניהם של החיילים המצרים במוצבים, ואיש לא העלה בדעתו שיתוף פעולה בין המחבלים ובין חיילים מצרים. ציפו לחוליה שחודרת לעומק השטח הישראלי ועושה שם פיגוע, לא ציפו לפיגוע על הכביש הגלוי לעיניהם של החיילים המצרים. לכן ארבו לחוליה בלילות על הגבול וכשהאיר היום שלחו את הכוחות למנוחה ופתחו את הכביש לתנועה. המסקנה הזו מעלה ביתר חריפות שאלה שנשאלה פה ושם אבל בקול די רפה: אם ידענו באופן כל כך מדויק על החוליה המסתובבת בסיני וכל תוכניותיה, איך לא ידענו איפה היא נמצאת. עכשיו אני חושש לאפשרות שאולי ידענו, אבל ברור היה שאסור לתקוף אותה כל עוד היא בשטח המצרי. ואולי אנחנו יודעים גם היום על חוליות פיגוע בסיני אבל נזהרים שלא לתקוף אותן כדי שלא להרגיז את המצרים. חברו את זה לגילויים שמביא אריאל כהנא על מחשבת צה"ל ביהודה ושומרון לקראת 'אירועי ספטמבר', ותקבלו תמונה די מפחידה של קיבעון מחשבתי מהסוג של 'בלי בג"ץ ובלי בצלם' מימי אוסלו הזכורים לרע: אם רק ניזהר שלא להעליב אותם, הפלשתינים יילחמו למעננו ביהודה ושומרון והמצרים יעבדו אצלנו בסיני. אנחנו שוב נופתע הפתעה ענקית כאשר השוטרים הפלשתינים יפתחו באש על ישראלים, ואולי כמו בפיגוע על כביש 12 נופתע עד כדי כך שגם לאחר מעשה לא נודה שזה מה שקרה.

כבר אמרו כל מה שאפשר לומר על ההתנכלות התקשורתית לנתניהו דרך רעייתו, על התופעה המקוממת של חזרה שוב ושוב לריטואל של ניפוח בלון רכילותי לכותרות ענק, ודיווח צנוע בשולי עמוד 17 כאשר יוצא האוויר מהבלון ומתברר שהפיל הוא רק זבוב. מה שיש לי להוסיף על זה הוא רק דבר אחד: מה זה עסקכם? מה זה עסקנו? גם לו היו הפרשיות האלה אמת לאמיתה, אין פה שום עניין לציבור. שרה נתניהו איננה ראש הממשלה ואיננה נבחרת ציבור וכל הדיבורים המתוחכמים על זכות הציבור לדעת על "סביבת העבודה המעיקה" של ראש הממשלה, הם כיסוי מתחסד לעיסוק ברכילות וחפירה בבוץ. "סביבת העבודה" של רבין הייתה יותר מעיקה, אהוד ברק כיהן בתפקיד ראש הממשלה בעיצומו של סכסוך גירושין, וכמוהו כנראה גם שמעון פרס. איש לא עסק בזה בתקשורת, ובצדק. מספיק, נמאסתם.