המאבטח עמד כחמישים מטר מאיתנו וצעק. רגע לאחר מכן הוא גם החל לנופף כלפינו בנשקו. "תעצרו! וואקף! תעצרו שם!" בהתחלה לא הבנו שהוא מתכוון אלינו.
היום היה בהיר, ועל הגבעה הקטנה שממנה ירדנו נחו סירה קוצנית וגדר תיל למרגלות מגדל שמירה קטן ולבן. מחלון המגדל הציץ פרצוף נוסף. תפאורה רגילה של מחסום רגיל. כמה מכוניות עברו שני נתיבים לשמאלנו.
נעצרנו בבהלה. המאבטח המשיך לצעוק עלינו.
"אחורה! תחזרו אחורה! רוח מן הון!"
הוא חושב שאנחנו ערבים, אמרתי לחבר שלי. החיילים במגדל כנראה ראו שירדנו מהאוטו של כאמל. לעזאזל, אנחנו גם ממש ממהרים. אין לנו זמן לשטויות האלה.
ידעתי שכדאי לנו לצעוק שאנחנו לא ערבים כדי שהוא יירגע, אבל המשפט לא יצא לי מהפה. חיטטתי בתיק הצד שלי, שלפתי תעודת זהות, ונופפתי בה כדי שהוא אולי יבחין בצבעה הכחול.
זה לא עזר (שבריר שנייה לאחר שהוצאתי אותה מהתיק הבנתי שזה היה יכול להיות מסוכן, לנסות לשלוף משהו מהתיק מול מאבטח היסטרי). עדיין לא היה לנו נוח לצעוק את מילות המפתח הפשוטות הללו כדי שיפסיק לאיים עלינו. "אנחנו ירושלמים", צעקנו אל הפרצוף שהציץ מתוך המגדל, וניסינו לצעוד צעד נוסף. המאבטח הרים את נשקו שוב בצורה מאיימת. "אין ירושלים! תחזרו הביתה!"
"אבל אני גר שם", צעק חברי בחזרה. היינו צריכים לחשוב על זה ולא לרדת כאן, סיננתי אליו. אנחנו לא חושבים במחסומית כנראה, הוא השיב לי בחיוך מר.
זה היה בסך הכול ביקור תמים בכפר השוכן דקות ספורות מביתי. חבר שלנו, פעיל פלשתיני ב'ארץ שלום', הזמין אותנו כבר לפני כמה חודשים לבוא אליו לשתות קפה ולטייל איתו בוואדי הסמוך לביתו. סוף-סוף באנו. לא פעילות חתרנית ומסוכנת לציבור יותר מדי. סתם לרדת למעיין, לשבת, לדבר.
הפרצוף שבחלון המגדל ניעור לחיים. "רגע, אתם מירושלים?" - "כן!" צעקנו שנינו. "מאיפה?" "רחביה". "רגע, 'תם יהודים?" - "כן!" הפרצוף צעק משהו למאבטח, וזה הוריד סוף-סוף את הנשק. נשמנו לרווחה וקרבנו אליו. מקרוב הוא היה בחור בהיר שיער שעיניו מצומצמות בכעס. "מה אתם עושים פה? זה לא מקום לטיול. אל תסתובבו פה יותר, זה לא צחוק, עופו מפה, טוסו לי מהעיניים. ופעם הבאה תגידו פשוט שאתם יהודים".
הרמנו יד ועלינו על טרמפ חולף. כשעברנו את המנהרה השנייה, סינן הנהג הערה גזענית כלשהי על ערבים. הערה שאם לא הייתי באותו רגע כל כך נסערת, אולי לא הייתי רגישה מספיק כדי לקלוט אותה.
מתי כבר נפקח את העיניים ונראה אותם, חשבתי לעצמי. מתי נתחיל להקשיב למרחב שפועם סביבנו. בישראל של 2011 בני אדם צריכים לצעוק שהם יהודים כדי שלא יכוונו אליהם נשק במחסום. יש אלף סיבות צודקות, ביטחוניסטיות ומנצחות לכל מקרה כזה, כמובן שגם למקרה שלי. אלף סיבות צודקות וקשות כמו בטון שיצדדו בתמונת המציאות הזו. אבל אני לא יכולה להסכים עם מציאות שבה יש לשנן את צמד המילים "אתה יהודי?" כדי לדעת על מי לאיים בנשק, כי הוא נולד בצד הלא נכון. ודווקא בגלל הקשר והאהבה שלי למקום הזה, אני רוצה להאמין ביכולת שלנו ליצור כאן מציאות אחרת. מציאות שבה זה לא מופרך ששני יהודים ירדו ברגל ממכונית של חבר פלשתיני שגר בכפר הסמוך. מציאות שתאפשר לנו להכיר אחד את השני מעבר לתרבות הנהיגה הבעייתית ולבעיות הביטחוניות. יכול להיות שמחסום המנהרות יישאר ויעמוד על תלו - אבל נוכל להרגיש מעט סולידריות עם מי שנאלץ להתעכב שם הרבה יותר מאיתנו בכל פעם שהוא יוצא לקניות בחברון. ואולי גם נוכל לעזור זה לזה - לפני המחסום ואחריו.
