מצד שני

אני לא מזלזל לרגע במשבר הקשה עם טורקיה, אבל מבקש להפנות את תשומת הלב גם לצד השני שלו. טורקיה מוכרת לנו יותר ממה שאנו מוכרים לה (הייצוא שלנו לטורקיה עמד אשתקד על 1.3 מיליארד דולר, בעוד הייצוא הטורקי לישראל עמד על 1.8 מיליארד דולר), טורקיה רכשה מאיתנו ציוד צבאי ושירותים ביטחוניים משום שזה היה טוב לה. טורקיה רוצה את התייר הישראלי (43,262 בשנת 2009, שהיו 1% מכלל התיירות לטורקיה) יותר מכפי שישראל רוצה את התייר הטורקי (רק 13,400 בשנת 2009, שהיוו רק 0.6% מהתיירים). גם ישראל יכולה להכות את הטורקים בבטנם הרכה: להדק את הקשרים עם יוון ועם קפריסין היוונית, להכיר רשמית ברצח הארמנים בידי הטורקים, לעודד את הכורדים. קל מאוד לשאת קינה והגה ונהי על התוצאות הנוראות שיהיו לצעדיו הבריוניים של ארדואן, ועוד יותר קל - כמנהגה של התקשורת - להפנות אצבע מאשימה לעבר לשכת ראש הממשלה והיושב בה. אלא שהפעם בנימין נתניהו צדק לחלוטין: אפילו האו"ם - ממש לא ארגון של חובבי ציון - לא סבר שישראל צריכה להתנצל, ואין שום מקום לבקש סליחה בשל כך שחיילינו הגנו על חייהם. טורקיה - שארגנה את המשט הפרובוקטיבי הזה ונשלטת בידי איסלאם פנאטי - היא שהחליטה להלהיט יצרים, וממש לא משנה מה אנחנו היינו עושים. אז הבה ניתן לה להתבשל קצת במיץ של עצמה.

צודק רון חולדאי בכך שהוא אומר שאין להשלים עם השתלטות על רכוש ציבורי, ונדליזם, עישון סמים ועבירות נוספות ברחובה של עיר. צודק רון חולדאי בכך ששלח את פקחי עיריית תל אביב לפנות את המאהלים הבלתי-חוקיים ברחבי העיר. צודק רון חולדאי בכך שלא נכנע לבריונות ולאלימות של כמה מראשי המחאה, שהוכיחו בכך שמדובר במחאה לשם מחאה ולא ברצון אמיתי לשינוי ולהידברות. צודק רון חולדאי בכך שלא התקפל לנוכח האיומים על חייו. נותרה רק שאלה קטנה אחת מהצד השני: הוא גילה את כל זה רק השבוע? מה חשב במשך כל החודש, בו ביקר במאהל והורה לעירייה לספק לתושביו שירותים חשמל ומים חינם אין כסף?

יעקב נאמן, בהתבטאות שהיא למיטב זכרוני חסרת תקדים, האשים השבוע את השופטים בהפרת החוק בכך שאינם מנהלים את המשפטים ברציפות. בדברו בפני קהל של עורכי דין, הזדהה נאמן עם חבריו למקצוע וקבע שהאשמתם בסחבת אינה מוצדקת, ושהשופטים הם האחראים העיקריים. הצד השני הוא מה שמתגלה לעינַי כמעט בכל ביקורַי בבתי משפט ברחבי הארץ. יש שופטים שמאחרים, יש שופטים לא יעילים, המערכת כולה בנויה על דחיות של דיונים. זה נכון. אלא שיש גם עורכי דין שמאחרים או לא מגיעים בכלל, יש נאשמים שלא טורחים לבוא, יש סוהרים שמביאים עצירים באיחור. לכן, להטיל את כל האחריות על השופטים - זה לא הוגן ברמה המוסרית וזה גם לא נכון ברמה העובדתית.

המאמן הצרפתי של נבחרת הכדורגל עומד לסיים את תפקידו לאחר הכישלון במוקדמות אליפות אירופה. נו, הרי אנחנו משתתפים קבועים בטורנירים בינלאומיים גדולים, ואם לואיס פרננדז לא הצליח להביא אותנו לפולין ואוקראינה - ודאי שהוא האחראי הבלעדי. הרי שלמה שרף ואברהם גרנט ודרור קשטן הצליחו הרבה יותר ממנו. הרי רק נמנה את אלי גוטמן - ומיד נשוב למקומנו הראוי בצמרת היבשת. ועכשיו ברצינות. זה לא שפרננדז נקי מטעויות, וזה לא שמי שעומד בראש המערכת אינו נושא באחריות. אבל יש גם צד שני: צד של ליגה חלשה, מתקנים עלובים, עסקנים בגרוש, שחקנים עצלנים. כל אלו יצקו יסודות רקובים, ועכשיו הם באים בטענות לקבלן הבנייה על כך שהבניין התמוטט. אם הכדורגל ינוהל בחשיבה לטווח ארוך, אם תהיה בו השקעה בילדים ובמתקנים, אם הקהל יימשך למגרשים, אם המשחקים ייערכו במקביל, אם האליפות לא תיקבע בשיטות קיזוז ביזאריות, אם המאמנים יקבלו מרחב נשימה - אם כל זה יקרה, אז אפשר יהיה לבוא בדרישות ובטענות.

אלוף פיקוד העורף ספג ביקורת מכל עבר לאחר שהזהיר השבוע, כי גברה הסכנה למלחמה כוללת. לפי דיווחים מאוחרים יותר, אייל אייזנברג עצמו הודה שלא את כל היה צריך לומר בפומבי, והוא מן הסתם יודע זאת יותר טוב מכל אדם אחר. אבל יש גם צד שני, והוא העיתוי של הדברים. בחודשיים האחרונים לא שמענו דבר על האיומים האסטרטגיים בפניהם ניצבת ישראל, וזאת בניגוד למצב בכל חודשי יולי ואוגוסט שאני זוכר. מה השתנה? ובכן, השנה אין ביולי-אוגוסט דיוני תקציב, משום שהתקציב לשנת 2012 כבר אושר בשנה שעברה. ואם אין דיוני תקציב, אין דרישה לקצץ בביטחון. ואם אין דרישה לקצץ בביטחון, לא צריך להלם אימים על הציבור. אבל השבוע השתנה משהו: הופיעו דיווחים על כך שוועדת טרכטנברג תמליץ לקצץ כמה מיליארדי שקלים בביטחון. והנה, בצירוף מקרים מופלא, יום אחד בלבד לאחר פרסום הדברים - אמר אייזנברג את שאמר. אני לא מאמין בצירופי מקרים כאלו.

כבר יצא לי לכתוב על שופטים, כולל בבית המשפט העליון, הקובעים גזרי דין מגוחכים בנימוק שזהו רף הענישה המקובל. השבוע עשתה זאת מרים נאור, אולי השופטת הטובה ביותר בישראל, כאשר הורידה שנה משש שנות המאסר שנגזרו על נהג שהרג שניים מחבריו. רף הענישה המקובל הוא מרכיב חשוב בגזירת העונש. הוא יוצר מעין מוסכמה חברתית-שיפוטית הנבנית לאורך זמן, ומהווה שיקול חשוב בהחלטתם של נאשמים האם לחתום על עסקות טיעון. אבל מצד שני, הוא לא יכול להישאר קשיח ואטום להתפתחויות שמחוץ לכותלי בית המשפט. שופטים אינם פקידים; הם חייבים להפעיל שיקול דעת. שופטים אינם רובוטים; הם חייבים להיות ערים למתרחש סביבם. שופטים אינם מכונת חישוב; הם חייבים לתת משקל להגנה על הציבור מפני מי שפוגעים בו.