בימים אלו יצא לאור ספרו של הסופר עזרא ארואטי "המסע שלא תם" בהוצאת "ספרי עיתון 77". ספר החובק בחובו סיפור משפחתי מגירוש ספרד עד ימינו. נפלה בחלקי זכות נדירה להכיר את
האדם, הסופר והמשורר עזרא ארואטי-ארואסטה בן ה-91. עזרא הוא צאצא של גולי ספרד, שנדדו בתחומי האימפריה העותומאנית. לבסוף נאחזו בבולגריה וסיימו את המסע עם העלייה לארץ ישראל.
הפגישה הראשונה שלי עם עזרא ארואטי הייתה לפני כחמישים שנה. בחדר עבודה לח ללא חלונות. לתוך יום עבודה פיזית קשה של רפד, מסמרים בין שיניו וכלונסאות עץ כבדות על גבו, הוא מפנה דקות גנובות לשיעור עברית. לתוך שתים-עשרה שעות עבודה במרפדיה ברחוב הקישון, בין מהלומת פטיש ותפירת בדים, עזרא מקפיד לדחוס מדי פעם את המעמסה הקשה של ההתמודדות עם רזיה ומכמניה של השפה העברית.
כלי העבודה שראיתי במרפדיה, בה לא היה אוויר לנשימה, היו ספר תנ"ך ומחטים לתפירה, מילון עברי-בולגרי ופטיש עץ ומסמרים, דבקים וספרי לשון עברית, כלונסאות עץ וגלילי בד כבדים ולידם גלילי נייר ועיפרון לכתיבה. ארץ ישראל העובדת והיפה, במיטבה ובניקיון כפיה, הייתה תחומה ב-ד' אמות של כוך נוטף אגלי זעה בלב שכונת פלורנטין ביפו. כוך ששידר בית מקדש קטן של עבודה פיזית קשה לקיומה של המשפחה וגם שברירי דקות גנובות לחיי רוח ולהעשרת הנשמה.
בלשונו של ביאליק בשיר "היש את נפשך לדעת" אני שואל כאן היום - היש את נפשכם לדעת את המעיין, ממנו שאב עזרא ארואטי עוז ותעצומות נפש לסבול בלי קץ, בלי אחרית - סורו לכוך - לבית המלאכה - בשכונת פלורנטין. שם בין גלילי בדים, ריח דבק והלמות פטיש נחצבו חיי רוח עשירים שהעניקו לנו - שוחרי התרבות - שירה וספרות, שעוד יזכו למעמד הראוי להם בארון הספרים היהודי.
בכוך הזה הורגשה רוחה הטובה של רעייתו, זלמה היקרה. כזוג הורים עולים חדשים, הם שילבו ידיים ונשאו יחד בעול. יחד הם שילבו התמודדות קיומית לפרנסת המשפחה עם כמיהה עזה להתערות בחיי התרבות של מדינת ישראל. משפחת ארואטי היא חלק מהעלייה המפוארת של כחמישים אלף יהודים מבולגריה שעלו לישראל בשנים 1948-50, שנשאו בשקט את קשיי הקליטה ובעבודה קשה יכלו להתגבר וגם להיקלט בארץ החדשה.