במהלך שנות קיומה נוקטת ארצות-הברית עמדה בדלנית ביחס לעולם שמסביבה. כלומר: היא מתעסקת בבעיותיה הפנימיות ולא מטה כתף לנעשה מחוצה לה. כשהיא נאלצת מדי פעם להגיב לאירועים טראומתיים, הדבר נע בין אופטימיות יוקדת לתסכול עמוק ומתמשך.
כך, למשל, שקע עד מהרה חלומו של הנשיא המנוח וודרו ווילסון לכונן ביבשת אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה סדר פוליטי וחברתי חדש, שיהיה מושתת על עקרונות ועל ערכים דמוקרטיים צרופים. שני אירועים היסטוריים הכריחו את ארצות-הברית לצאת מגישתה הבדלנית וללחום באימפריות הרשע:
- האירוע הראשון היה התקפת היפנים על נמל התעופה בפרל-הרבור שבמדינת הוואי במהלך מלחמת העולם השנייה (מאי 1941).
- האירוע השני הוא פיגוע הטרור שנערך לפני כעשור במגדלי התאומים שבעיר ניו-יורק.
בדומה לווילסון גם הנשיא בוש שאף בתחילה לכונן סדר חברתי ופוליטי חדש ברחבי העולם, אך אירועי ה-11 בספטמבר שינו את דעתו וכפו עליו לנקוט בסדר לוחמני ועיקש כנגד מדינות "ציר הרשע" הכוללות את: אירן, סוריה, עירק, אפגניסטן ופקיסטן.
דוקטרינת "מלחמת המנע" של בוש התבססה על עיקרון היוזמה הצבאית כשכבה חיונית ללחימה בטרור מחד-גיסא, וכנגד המדינות הנותנות לו חסות מאידך-גיסא. אך כידוע לכולנו תוכניתו נכשלה וזרעה כאוס רב במדינות המזרח-התיכון במקום ליצור דמוקרטיזציה שוויונית. גם בתוך ארצות-הברית השתנתה הגישה אשר הפכה חרדתית ומפוחדת ופגעה בחירותו של האזרח על-ידי בדיקות פולשניות במקומות ציבוריים כגון: שדות תעופה, כניסה למשרדים, מגרשי ספורט.
אך גם כאן שיטה זו הכזיבה כאשר העם האמריקני סירב לחיות בתחושה של פחד והפך לחברה מגויסת המתמודדת יחדיו עם המצב המאיים. דווקא
ברק אובמה שאף לשנות את המדיניות הכוחנית שהנהיג בוש על-ידי הושטת יד רכה ומפוייסת לציבור המוסלמי בנאום שנישא באוניברסיטת "אל-אזהר" בקהיר.
אך גם גישה זו הכזיבה, ואובמה לומד על בשרו שלא להפוך גורמים קיצוניים למתונים בהינף יד, ולכן אמריקה בהנהגת אובמה מנהיגה קו תקיף בלחימה הבלתי מתפשרת בטרור.
נשאלת השאלה: האם אובמה יוותר על רעיונותיו הליברלים לטובת דוקטרינה כוחנית הן במישור הפוליטי והן במישור הכלכלי. לפי יחסי הכוחות נראה שאם לא ינהג כך הוא לא ייבחר שנית לנשיאות ארה"ב.