הרוצה יראה בכך צירוף מקרים, הרוצה יראה בכך את יד ההשגחה: ראו כיצד התנקזו שלושה אירועים לתוך שבוע אחד במטרה ללמד אותנו לקח חשוב מאין כמותו. הכוונה היא לבריונות הטורקית נגד ישראל, להתנפלות על שגרירות ישראל בקהיר ולמלאת עשור לפיגועי 11/9.
לכל האירועים הללו - ולרבים-רבים אחרים בעשורים האחרונים - יש קו משותף אחד: איסלאם קיצוני וחסר פשרות, המנהל מלחמת דת נגד כל מי שאינו מוסלמי. אין זה משנה מבחינתו האם הוא יהודי או נוצרי, האם הוא נמצא בוושינגטון או באיסטנבול, האם הוא יושב במגדלי התאומים או בקהיר. אין זה משנה בשבילו האם יש פסאדה מדינית בדמות הסכסוך הישראלי-פלשתיני או שמדובר בקריאה כללית לסילוק הכופרים מארצות האיסלאם. הדבר היחיד הוא: להילחם עד חורמה.
לאל-קאעידה אין שום סכסוך מדיני או טריטוריאלי עם ארה"ב, בריטניה או ספרד - אך נגד כולן פעל הארגון בדרכיו הרצחניות. גורלם של הפלשתינים מעניין את
ארדואן כשלג דאשתקד. המתפרעים בקהיר לא מתעניינים כהוא זה במצב בעזה או ברמאללה. כל אלו שונאים יהודים ונוצרים משום שהם יהודים ונוצרים.
כבר אמרתי כמה פעמים, ואומַר זאת שוב: אין מדובר במאבק פוליטי שניתן להגיע בו להסדר כזה או אחר, אין מדובר במחלוקת טריטוריאלית שניתן לסיים בפשרה, אין מדובר בשאלות של כבוד שאפשר לשקם במחווה כלשהי. מדובר במלחמת דת, וכל מלחמות הדת מתנהלות לחיים ולמוות. לכל היותר יש בהן הפסקות אש טקטיות (דוגמת ה"תהדייה" שאנחנו מכירים מהמינוח של חמאס), שכל מטרתן להתארגן לקראת השלב המזוין הבא.
נכון, לא כל הפנאטים המוסלמים עשויים עור אחד. ארדואן לובש חליפה מערבית ונבחר בצורה דמוקרטית. בקהיר ראינו אנשים דומים מאוד לאלו שיצאו לרחובות והפילו את המשטר בברכתו-בדיעבד של המערב. לעומתם,
אחמדינג'אד משתמש ברטוריקה ניאו-נאצית, ובן-לאדן ואנשיו הפגינו את דעותיהם גם בהופעתם החיצונית. יש ביניהם המדברים רק על זכויות הפלשתינים, יש כאלו הקוראים להשמדת ישראל, יש מי שמכריזים בריש גלי מלחמה על העולם המערבי. גם הטקטיקות שלהם שונות: מכוחנות דיפלומטית וכלכלית, עבור באלימות ברחובות וכלה ברצח המוני. חלקם יוצאים רק נגד ישראל, חלקם נאבקים במדינות התומכות בה, אחרים מכריזים שכל העולם הוא שדה הקרב שלהם.
אבל השורה התחתונה זהה: זהו מאבק דתי. גם אם יש מי ש"מסתפק" בסילוקה של המדינה היהודית ממה שנתפש כאדמה מוסלמית, הוא עושה זאת ממניעים דתיים חסרי פשרות. זהו ההבדל המשמעותי ביותר בין אש"ף לבין החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה; זהו ההבדל התהומי בין מצרים של סאדאת ומובארק לבין הרחוב המצרי הנשלט בידי האחים המוסלמים; זהו ההבדל שאין גדול ממנו בין סוריה של אסד לבין אירן של חומייני ויורשיו.
כל עוד לא נקלוט - אנחנו בפרט והמערב בכלל - שיש לנו עסק עם לוחמי דת שמוכנים למות ובלבד שיקחו איתם כמה שיותר כופרים, לא יהיה שום סיכוי לנצח במלחמה הזו. מאבק בטירור הוא תמיד עניין קשה ביותר, וכאשר הכרת האויב אינה מספקת - הוא בלתי אפשרי. עלינו להבין ולאחר מכן להבהיר לעולם, שהמאבק שלנו הוא גם המאבק שלו; שחיזבאללה, החמאס ואירן - חד הם; שאם טורקיה לא תרוסן, גם היא עלולה להיות חלק מאותו ציר; שאם השלטון במצרים יפול לידי הרחוב, יאגף האיסלאם הקיצוני את בעלות בריתו של המערב גם מדרום. אין מתאים יותר מאשר יום השנה ל-11/9 כדי להבהיר זאת; ואין הוכחות טובות יותר לכך מאשר אירועי השבוע האחרון.
