בשבועות האחרונים הופץ ביהודה ושומרון מסמך הנחיות לרכזי הביטחון של הישובים בנושא התמודדות עם פעולות עוינות של הפלשתינים, במסגרת היערכות ל"זרעי קיץ". על המסמך, העוסק בהוראות פתיחה באש במקרה של פעילות עוינת, הצפויה לאחר הכרזת המדינה הפלשתינית בעצרת הכללית של האו"מ בספטמבר, לא חתום מפקד אוגדת איו"ש או מח"ט החטיבה המרחבית, אלא "ראש תחום מבצעים וזכויות אדם" בלשכת היועץ המשפטי של פיקוד המרכז. היועץ המשפטי של פיקוד המרכז אינו כפוף מקצועית לאלוף הפיקוד אלא לפרקליט הצבאי הראשי, האלוף מנדבליט, שהודיע לאחרונה לבג"צ על כך שכל אירוע מבצעי שבו יהרג אזרח ע"י חיילי צה"ל יביא לפתיחת חקירת מצ"ח באופן מיידי. הפרקליט הצבאי הראשי עצמו, "כפוף ישירות ליועץ המשפטי לממשלה", כך קבע ווינשטיין בעדותו לפני וועדת טירקל.
כך למעשה, הושלמה העברת ה"סמכות המבצעית" של פתיחה באש, מידי שרשת הפיקוד של צה"ל לידי שרשרת "הפיקוד" המשפטית. שיקול הדעת המבצעי יועמד עכשיו לבחינה משפטית לפני כל מבצע ואחרי כל אירוע שבו יפגעו אזרחי אוייב, וזאת ע"פ שיקול הדעת העצמאי של אנשי הפרקליטות הצבאית או היועץ המשפטי לממשלה. ההחלטה אם פעילות ביטחונית זו או אחרת הייתה מוצדקת, אם הייתה התנהלות בדרך נכונה, או אם התוצאות עולות בקנה אחד עם מה שמצופה מהצבא אינה נמצאת יותר בידי הדרג הפיקודי של צה"ל אלא בידי הדרג המשפטי. כל זאת ללא שום שינוי באחריות על המצב הביטחוני, זו נותרה כמובן בידי המפקדים והחיילים שבשטח.
יש הטוענים שבית המשפט העליון הוא השכפ"צ של הצבא ושמעורבותו העמוקה בענייני הביטחון מגנה על צה"ל מפני תביעות בבתי דין בינ"ל. אך לאחרונה הוכח שאין זה כך. אותם "ארגוני זכויות" נמרצים למינהם הממומנים ע"י "
הקרן החדשה לישראל" וגורמים עוינים אחרים באירופה, שדאגו לכבול את ידי צה"ל ע"י תלונות חוזרות ונשנות לבג"צ, לא היססו כפי שראינו בדוח גולדסטון, לעקוף את בג"צ ולהעביר את התלונות לגופי משפט בינ"ל, כדי לכבול את ידיהם של אנשי הדרג המדיני ומדינת ישראל.
על המשמעות האמיתית של תהליך הרסני זה, ניתן היה ללמוד מדרך ההתנהלות של ראש הממשלה ושר הביטחון בפיגוע הטרור שהתרחש לפני שלושה שבועות בדרך לאילת. על-אף שהייתה בידיהם התראה ממוקדת על הפיגוע העומד להתרחש, וגם מיקום מדויק של מפקדי הארגון העומד מאחוריו, נמנעו מלהורות לצה"ל לבצע סיכול ממוקד, שיתכן והיה מונע את הפיגוע, אירוע שגבה בסיכומו של דבר את חייהם של שמונה אנשים.
למעשה כל חייל או איש ביטחון הנושא היום נשק הוא בחזקת "חשוד" או "נאשם" בכוח, אלא אם הוכח אחרת בבית משפט. ה"שיקול המבצעי" של שימוש בנשק אינו נמצא יותר בידי המפקד או החייל ואיש הביטחון, אלא בידי סמכות או גורמים שאין להם שום קשר או אחריות לדבר. כך יכול מחבל צעיר, לגנוב מונית מבעליה ולבצע פיגוע דריסה המוני של עשרות אנשים במרכז ת"א, לצאת מהרכב עם סכין, לפצוע קשה קצין מג"ב ולפגוע בעוד חמישה אנשי ביטחון, מבלי שאיש מהם יעיז להוציא את אקדחו כדי לירות ולעצור את המחבל.
לכל איש ביטחון ברור כיום, שהסיכון האישי שהוא לוקח על עצמו במקרה של הפעלת נשק חם, הוא הרבה יותר גבוה מהסיכון של התמודדות בידיים ריקות, עם מחבל חמוש בסכין שצועק "אללה הוא אכבר". במקרה שהוא יפגע או חס וחלילה יהרג, הוא יקבל גיבוי מכל מי שעומד מעליו, אך במקרה שיפתח באש ויועמד למשפט, רק אלוהים יעזור לו.
