בחדשות הערב סיפר הפרשן, פרופסור מאוניברסיטת חיפה, שהמון הפורעים שהתפרצו לבנין השגרירות הישראלית בקהיר בכוונה לעשות לינץ' בישראלים - צרחו קריאות של "חייבאר". אין הכוונה לחי-בר שבערבה הישראלית. הכוונה הברורה הנובעת מהקריאה היא, שכוונתם ליישם את מעשיו של מוחמד נביאם, כשבמהלך מלחמתו לכבוש את השלטון על כל חצי האי ערב, עשה חוזה שלום עם היהודים, אך מיד התעלם ממנו, רצח את כל מנהיגיהם ואח"כ את כל קהילת העיר היהודית העשירה, שלא רצתה להסתפח אליו.
את המנהג להפר באחת חוזה שלם, ולעשות את ההיפך ממנו - קיבלו הערבים מנביאם הקדוש. כי אם לו מותר להתנכר לחוזה שלום, זמן קצר לאחר שנערך, ואם מילה שלו היא אף פעם לא מילה, אלא כתובה על הקרח - מה לנו כי נלין על מאמיניו? ולמה יש לנו לצפות מ"האפשרות לחתום על חוזה שלום" לכאורה, אם באחת הם מתכוונים להפר אותו?
מה עוד, שעד עתה אף אחד מבין הערבים שהמציאו את לאומיותם ה"פלשתינית" לא מכבר, לא מוכן להפגש ולקיים שיחות שלום עם נציגי ישראל? בעוד הם חוזרים ומכריזים בריש גלי בכל אמצעי התקשורת, שמי שכביכול לא מוכן לשבת לשולחן השלום הם הישראלים, כאילו?
מסקנת הפרופסור המכובד היתה, ששום עילה מאלה שאנו חושבים לעצמנו שהיא אבן הנגף בדרך לשלום - אין לה שחר. לא שטחים ולא ציפורים. לא התנחלויות ולא כל תירוץ אחר. ברגע שצעקו שם בקולי קולות "חייבאר" - התגלו הקלפים האמיתיים, ולנו נותר רק להאמין למה שהם אומרים.ֿֿ
בדיוק כשם שאבי ז"ל קרא את ספרו של היטלר ימ"ש "מיין קמפף", והאמין לכל מילה הכתובה בו. עשה מעשה, ועלה לישראל עם אמי, בהשאירו שם את כל משפחותיהם. הורי ניצלו. משפחתם, שהאמינו לרבנים שצריך לחכות למשיח - נכחדו.
אז אנא, קצת אמונה. התייחסו ברצינות למה ששונאיכם אומרים לכם, ואל תבנו לכם מגדלים פורחים באוויר. כאן אין כמה ברירות: זה או אנחנו - או הם. על אותה מרצפת קטנה לא יכולים לרקוד שניים.
שנה טובה.
