תמונת שחור-לבן מאלבום ישן: כבן הקיבוץ, אני תלמיד בבית הספר דע"ת בקיבוץ הדתי סעד. אתנו לומדים מספר בני ובנות מושבים מהאזור. קול צלצול מבשר על תום ההפסקה ואנו שועטים אל הכיתה. אחת מבנות המושבים מחליקה על המדרגות ונחבלת. אני חולף לידה בריצה, מבלי להשתהות לרגע, מגיע אל הכיתה. המורה לתורה, המחכה ליד הדלת, נועצת בי מבט ארוך (שאת עוקצו אני חש בבשרי עד היום) ושואלת אותי, בעיניים חמורות אך כשקולה רך ורגוע כתמיד: "למה לא עזבת עמה?".
עשרות שנים עברו מאז. ממחוז ילדותי, אשר אהבתי, התרחקתי בגוף ובדרכי חיים, אך משהו מהשיעור ההוא על זֹאת הַתּוֹרָה - אָדָם, נשאר עימי.
תמונות דיגיטליות מאלבום מקוון: יולי-אוגוסט. ישראלים טיפוסיים מאופיינים בחום ובלחות מעיקה, בחופש גדול ובחופשות משפחתיות, בעונת מלפפונים, בספורט ובפוליטיקה, ובקהות חושים ובטמטום קולקטיבי. השנה כמו נפקד מקומם של יולי-אוגוסט אלו ובמקומם קיבלנו (מחדש?) תמוז-אב-אלול מן המשמעותיים שהיו מעולם. בחודשיים האחרונים יצאו מאות אלפי ישראלים, שוב ושוב, אל הרחובות, תחת הקריאה "העם דורש צדק חברתי". מקומו של הציבור הדתי-לאומי (וסליחה על ההכללה) במחאה זו נפקד. היה כמובן אחוז קטן של חובשי-כיפות וכובעים בהפגנות (בעיקר בירושלים ובבית שמש), היו מספר דוברים-רבנים בהפגנות (
הרב לאו, הרב פרומן, הרב גלעד ועוד). אך כמסה, כציבור - לא! ההיעדר, המקום הריק, זעק. אייכה? הרי כפרטים וכציבור מאורגן מדובר בקבוצה מתורגלת להפליא ביציאה להפגנות, בשינוע המונים מיישובים, מישיבות, ממכינות ומאולפנות אל שדות-קרב פוליטיים. ראשונים תמיד. האומנם רק גורלה של ארץ ישראל (השלמה) מהווה עילה מספקת לביטולה של תורה ויציאה לרחוב?
ניסיתי, בכוחי הדל - בשיחות בעל-פה ובדיאלוגים ברשת בחודשיים האלו, להבין את שורשי ההימנעות הקולקטיבית הזו. לעמוד על הסיבות שמשאירות בבית את מחנה ה"ימין" בכלל והדתי-לאומי בפרט.
- הבנתי שזה לא קל ואפילו מעורר חשש לצאת נגד ממשלה טובה בעיניך - האם זה הופך את מחירי מוצרי היסוד/הדלק/הדירות וכולי לנוחים יותר עבור אנשי ימין? פירוש המחאה אינו בהכרח קריאה לממשלה/לביבי להתפטר. יתרה מזו - המחאה הזו לא פחות משהיא אל מול הממשלה הנוכחית (וקודמותיה הדומות לה בעניין זה לחלוטין), היא קריאה לתיקון חברתי פנימי שאינו תלוי בהחלטת ראש ממשלה כזה או אחר.
- שמעתי תלונות על "מדירים אותנו... לא רוצים אותנו בהפגנות הללו". שטויות במיץ. מארגני המחאה עשו סלטות באוויר לקרב ציבורים מגוונים. הייתה מחשבה והשקעה של המארגנים על-מנת לשמור את המחאה פתוחה ורחבה ככל האפשר (למשל הדוברים המרכזיים בל העצרות והראיונות שנמנעו באופן ברור לצאת נגד מתנחלים ו/או חרדים), זה מאוד בלט.
- דפני ה"משתמטת" ו/או הקרן החדשה/השמאל הלאומי עומדים מאחורי המחאה הזו - מגיפת "ציד המכשפות" האובססיבי כלפי קולות במרחב הישראלי הרסה כבר כמה חלקות טובות במרחב הציבורי המשותף (או המעט שנותר ממנו). המחאה הזו רחבה, עשירה, עמוקה ורב-קולית הרבה יותר מזהות מי ממארגניה או מי (אם בכלל) מממניה. רוב האנשים שהגיעו להפגנות, כולל אנוכי, לא מכירים את דפני ליף ואת שאר המובילים. אני מעריך אותם מאוד על התנעת התהליך, אבל השאלה אינה האם מוביל/ה כזה או אחר נראה לי אישית, אלא האם המצוקה שבשמה המחאה זועקת או החזון החברתי שהיא מציעה רלוונטיים עבורי.
- ניכור כלפי "מדינת תל אביב" ואי-אמון מוחלט ברוב התקשורת (שאכן תמכה באופן מובהק במחאה) מתוך משוואה אבסורדית האומרת - אם התל אביבים והתקשורת בעד - כנראה שזה רע לנו. זהו יישום נוסף של משוואת משחק סכום אפס (שהימין מניח תמיד לגבי הפלשתינים). אני או הוא. מה שטוב לי - רע לו ולהפך. התעשרות צד אחד היא תמיד על חשבון השני. כאילו חום יולי-אוגוסט, עצירת גשמים, קריסת שירותים ציבוריים או יוקר המחיה מתחמים עצמם לגבולות גוש דן. כאילו הזוועה והפלצות אל מול הפערים החברתיים שנפערו כאן, על אובדן הבושה, על הסגידה לעגל הזהב, על עבדי הקבלן, צריכה להטריד רק את שמאלני תל אביב. ישנן, מן הסתם, סיבות רבות לאי-האמון ולניכור הזה (התקשורת לא אובייקטיבית - ממש חדשות), אך בשעה הנדירה שתל אביב יצאה (בתהליך מרתק, כמעט בעל-כורחה) מבועתה, אפשר וראוי היה לנהוג אחרת.
- זיכרון עלבון ההינתקות (עקירה/גירוש - בחירת המונח הרי מעידה מאיזה שבט אתה וכיצד אתה מתייג ורושם את האירוע) שעלה בעיקר סביב סמיכות הזמנים עם תשעה באב - האמת, לקח לי זמן לשמוע ובעיקר להפנים את הסיבה הזו. אבל בדיעבד היא נראית לי הכי כבדת-משקל והכי הרת-אסון. תהליך ה"השתבללות" (מלשון שבלול) וההסתגרות של החברה הישראלית לשבטים ומגזרים ואובדן תחושת הזהות והאחריות המשותפת הוא קטסטרופלי.
מתוך בליל הסיבות הללו הצטייר לי דווקא מערכון, מלפני כחמש-עשרה שנה, של החמישייה הקאמרית. במערכון מגיעים שלוחי צה"ל להזעיק באישון ליל את העם למלחמה. לאחר שהם מעירים את בעל-הבית ומוסרים לו את הידיעה וצו הקריאה, הם ממתינים בסבלנות עד שירגיע את תינוקו שהתעורר בבכי. בינתיים הם שמים לב לסטיקר על אחת הדלתות בבית: "דור שלם - דורש שלום". כשהאיש חוזר הם כבר אומרים לו "אתה יכול לחזור לישון... אתה לא צריך לבוא... זו לא מלחמה שלך...". במחאה הזו ישב המחנה הדתי-לאומי בנחלת שבטו בין המשפתיים, שמע שריקות עדרים, שכנע עצמו ומלמל לעצמו כמו מנטרה - זו לא המחאה שלי.
זה מוזר - על גבול ליקוי מאורות קולקטיבי, כי בין שבעים פני התורה וריבוי אמריה הקול הדומיננטי ביותר לעניות דעתי הוא קול "זֹאת הַתּוֹרָה - אָדָם". הוא הקול החוזר ומזכיר אינספור פעמים וזכרת כי עבד/גר/עני היית בארץ מצרים ובונה על תודעת הזיכרון הזה מערכת חברתית של צדק וחמלה.
זה עצוב - חוסר המסוגלות להיות באותו רגע שברירי של אחדות דווקא מצד אלו שמדברים רבות על "אחדות ישראל". כי זו (הייתה?) שעת חסד, פשוטו כמשמעו, של החברה הישראלית, המשוסעת והמפולגת. הייתה התעוררות. אמיתית. צריך כנראה היה להיות שם בהפגנות, במאהלים, כדי לחוש זאת. כתב
יהודה עמיחי:
פַעַם חָשַבְתִי שֶאֶפְשָר לִפְתר כָךְ: כְמוֹ אֲנָשִים שֶמִתְאַסְפִים בַחֲצות בַתַחֲנָה לָאוטובּוּס הָאַחֲרון שֶלא יָבוא, בַתְחִלָה מְעַטִים, אַחַר כָךְ עוד וָעוד. זו הָיתָה הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָו עולָם חָדָשׁ. זה היה הרגע. אלו היו הימים. אין לי אשליה. אחר-כך מתפזרים. בכל מקרה. אחדות לרגע, לנושא מסוים, לא תבטל (ואינה צריכה לבטל) את המחלוקות העמוקות האחרות. יש (ואני בתוכם, למען הגילוי הנאות) שימשיכו לראות בכיבוש עוול מוסרי וטעות אסטרטגית, ויש שימשיכו לראות ב"התיישבות" את עיקר העשייה הציונית והערובה לקיומנו. המאבק ימשיך להיות איתן, אבל הוא לא יהיה כבר חזות הכל. יהיה זיכרון של אחדות, יהיה מכנה משותף של עשייה מחוברת.
זה אבסורד - כי בין כל בליל הקולות, הדוברים והנואמים נשמעו שוב ושוב (במישרין או בעקיפין) קולותיהם הצחים והברורים כשמש בצהריים של ישעיהו, ירמיהו, הושע ועמוס. אי-אפשר היה לטעות בזה. כן, דווקא בתל אביב מכל המקומות, דווקא מפיהם של "חילונים". לך תבין, נסתרות דרכי הבריאה. שפה יהודית ישנה-חדשה, עמוקה, שיכולה להיות משותפת. זו המחאה הכי יהודית והכי דתית שהייתה במדינת ישראל מעולם. הרבה יותר מהפגנותיהם של חרדים על ענייני צניעות, קברים או רחובות בשבת והרבה יותר מההפגנות על "מסירת" שטחים כאלו או אחרים (מימית, דרך אוסלו ועד ההינתקות). בתוך כל הפוליפוניה המופלאה הזו, הקול המרכזי שאני שמעתי היה קול ה' על מים רבים. ואתם לא הייתם שם לשמוע זאת.
