והנה הנוסחה לסיכום אירועי השבוע: תהרסו עוד בתים במגרון, ותקבלו עוד ניתוקי יחסים עם טורקיה. זה לא קישור דרשני של מטיף דתי ולא דיבור על עונש מִשמים, אלא התרחשויות של דרך הטבע. לא שארדואן הטורקי באמת שואב עזוז מן ההרס במגרון, הוא אולי לא שמע עליו בכלל, אבל קו הפעולה והמחשבה שמביא את מדינת ישראל להרוס בתים של יהודים במגרון, הוא הקו שמביא את כל בריוני העולם וצדקניו לדרוך עליה עוד ועוד. זה מה שהיה בשבוע שחלף, והשבוע ימלאו 18 שנים להסכם אוסלו כשאחריו צפויה תבוסה ישראלית באו"ם מול חוצפה פלשתינית שקוראת תיגר לא רק על ההסכם ההוא, אלא על עצם הלגיטימיות של ישראל. וגם זה לא מדרש של סמיכות פרשיות מקרית אלא פשט החיים במזרח התיכון. נכון שארדואן מתנהג בחוסר אחריות ובחוסר היגיון, אומר ח"כ רוני בר-און ואומרים כל השפויים והפרגמטים, אבל ישראל צריכה להיות המבוגר האחראי. העמדה הזאת היא ההפך של פרגמטיזם ושפיות. היא אֵם כל השגיאות המדיניות של 20 השנים האחרונות, מקור האיוולת האוסלואידית. לא רק תלישות ואי-הבנה יש בה, אלא גם יהירות והתנשאות גזענית במסווה של נאורות: הטורקי עצבני? נו מה לעשות, הוא מוסלמי. אבו-מאזן שורף את המועדון? נו טוב, הוא ערבי. אבל אנחנו לא ערבים, אנחנו המבוגרים האחראים. דימוי המבוגר האחראי, יותר משהוא אומר איך אנחנו רואים את עצמנו, מלמד איך אנחנו רואים את שכנינו: אנחנו המבוגר משמע הם הילד המפגר, אנחנו האחראי משמע הם המופרעים. לא צריך להתבלבל. לא אנחנו עשינו את ארדואן לשונא ישראל, ולא בגלל טעות טקטית שלנו הפלשתינים לא רוצים בשלום איתנו, נמלטים מכל משא-ומתן לפני שהוא מגיע לסיומו, ומנסים להפיל אותנו באו"ם ולהקים להם מדינה בלעדינו. שנאת ישראל שלהם מושרשת באיסלאם והסירוב לקבל אותנו במזרח התיכון עמוק ושורשי בתרבותם. אבל יש גם תרומה שלנו למשברים. כיוון שהם לא באמת מופרעים ולא באמת ילדים מפגרים, ולא פחות חכמים מאיתנו, הם קולטים את תחושת ההתנשאות והיהירות שלנו, והיא מעוררת בהם סוג של רוגז שאפשר להבין, ומחזקת בהם את התחושה שאנחנו כאן גורם זר יהיר וקולוניאליסטי. התנהגות פרגמטית באמת ונאורה באמת, צריכה להדריך אותנו להתנהג במרחב הערבי על-פי כלליו, במקום להתנשא מעליהם ולהפגין עליונות במסווה של בגרות ואחריות. כללי החיים בשכונה הקשוחה הזאת אומרים שאם אתה שומר על כבודך ועל מעמדך מכבדים אותך גם אם אתה שנוא וזר, ומצד שני אם אתה נותן לדרוך עליך הם ידרכו עליך גם אם אתה שייך למשפחה שלהם. אל תהרוס יישובים יהודיים, שמור על כבוד העם שלך והמדינה שלך, אל תכרע ברך לפני הבריון הטורקי, והיחסים עם השכנים יתחזקו ויחודשו. אלה הכללים כאן. טיפש יאמר שהם כללים מפגרים או פרימיטיביים או בלתי מבוגרים. חכם יכבד אותם.

והוא לא יכול להסתתר מאחורי גבה של דורית ביניש. על תרגילי המשפטוקרטיה של הגברת הזאת יש לי מה לומר (להערכתי כבודה בעצמה קמה באמצע הלילה וביטלה צו של שופט בבית המשפט העליון בתוך שעה מנתינתו), אבל לא היא קבעה את העובדה שמדינת ישראל משתפת פעולה בלב חפץ עם תאוות ההרס והשנאה של שלום עכשיו. כשהייתי ילד שיחקתי ביני לבין עצמי בבית משפט. אני הייתי התובע, אחר כך אני הייתי הסנגור ובסוף אני הייתי השופט. העתירות של שלום עכשיו ושות' נראות די דומות למשחק הילדות שלי. יריב מגיש עתירה נגד המדינה, אופנהיימר מייצג את הצד שכנגד, ושלום עכשיו שופטת ביניהם. העובדה המשמעותית ביותר באשר למגרון היא שכאשר עותרי שלום עכשיו תבעו מבג"ץ להרוס את היישוב בטענה שהוא בנוי על אדמה פרטית בבעלות ערבים, המדינה לא ערערה על עצם הטענה ורק ביקשה ארכה. ולעומת זאת כאשר אותם גורמים עוינים עשו את המתבקש מכך ותבעו בבית משפט השלום פיצויים כספיים לשולחיהם על השימוש בקרקע שלהם, פתאום התייצבו נציגי המדינה בפני בית המשפט ואמרו שאף אחד מן הטוענים לא הצליח להוכיח את בעלותו על הקרקע. למעשה המדינה בשליחותו של נתניהו וממשלתו אמרה לעותר הערבי כך: אם אתה מבקש לקבל כסף אנחנו נתמודד מולך בבית המשפט ונוכיח כמיטב יכולתנו שאין לך קייס, אבל אם אתה רק מבקש להרוס בתים של מתיישבים יהודים, תפאדל. אנחנו נשתף פעולה בשמחה. הוסף לכך את העובדה הקפקאית, שלגבי שלושת הבתים שנהרסו השבוע, מגישי העתירה עצמם חזרו בהם לאחר פסק הדין, והודו שהגישו עתירה מוטעית ומי שהוצגו בה כבעלי החלקה אינם באמת הבעלים. ובכל זאת צו ההריסה כמו חיוכו של החתול הצ'שיירי המשיך לרחף באוויר גם כשהחתול עצמו כבר נעלם. זה לא משפט אלא פוליטיקה, ולא בג"ץ הוא האחראי הראשי אלא הפרקליטות והמשטרה, הכפופים לממשלה. אני מודה שאני לא יודע מה היה אומר בית המשפט של דורית ביניש אילו נציג המדינה היה מתייצב לפניו ומערער על עצם טענת הבעלות של העותרים כפי שנעשה בבית משפט השלום בתביעת הפיצויים הכספיים. ההיגיון המשפטי אומר שלבג"ץ אין כלים להכריע בסוגיה כזו והוא היה חייב לשלוח את העותרים להתדיין לפני בית משפט מחוזי על שאלת הבעלות. אבל יכול להיות ששיכרון הכוח וההטיה הפוליטית הטבועים בבג"ץ היו מביאים אותו לצוות על הריסה גם במקרה הזה. לא תמיד ההיגיון המשפטי הוא הכוח המניע בהיכל ההוא. דבר אחד ברור: המדינה אפילו לא ניסתה את הדרך הזאת, ולא במקרה. לא רק בבית המשפט העליון, גם בפרקליטות ובמשרד המשפטים יושבים אנשים שחושבים בראש אחד עם שלום עכשיו. רק שהאנשים האלה בניגוד לשופטים הם פקידים של הממשלה, והם מחויבים לפעול על-פי הנחיותיה. אם נתניהו לא ירצה להיכנס לעימות עם האנשים האלה, ולא ינער קצת את שר המשפטים העייף שלו, טעות מגרון תפיל אותו.