הטוקבקים - זה לא דעת קהל

כתבה חשובה הופיעה ביום שישי האחרון בידיעות אחרונות, 7 ימים - "טוק שואו". הכתב, שחר גינוסר, מצא אי התאמה קיצונית בין דיעות הציבור החיוביות כלפי מחאת האוהלים כפי שהן משתקפות בתקשורת, ובין טוקבקים עוינים בהמוניהם, שמופיעים באינטרנט. הוא כותב ש-"87% מחבקים את זעקת מעמד הביניים, אבל האינטרנט הוצף בתגובות עוינות". הפתרון: טוקבקים בתשלום. אפשר לנחש עובדה זאת וכבר העליתי את החשש מפני התופעה בפוסט שכתבתי אחרי נצחונו הגדול של אובמה בבחירות בארצות הברית. אובמה עשה שימוש מושכל וחיובי ברשת. חששתי, שבישראל יעשו ברשת שימוש מושכל ושלילי. שחר גינוסר בדק את התופעה והציג שם של משרד פרסום, שעוסק בהפצת טוקבקים ממומנים וכן הציג ארגון, שהוא שלוח של מועצת יש"ע למטרת יחסי ציבור מבלי יזהו את הגורם האמיתי שעומד מאחוריו. עוד מזכיר שחר גינוסר שמשרד ראש הממשלה מעורב עד צוואר בטוקבקים העוינים הללו. אני מניח שמשרד זה, שאמון על הפצת ספינים בתקשורת ובכל דרך אפשרית, אינו מזניח את האפשרות לשלוח טוקבקים באמצעות עובדי מדינה, עובדי המשרד. כאשר כתבתי את הפוסט ב-27.11.2008 קבלתי תגובה: "יש לך הוכחה?" לא הייתה לי הוכחה, רק חשש. אבל עברו חודשים ספורים והתגלה שחברת החשמל, שעמדה תחת מתקפה ציבורית, שכרה טוקבקיסטים והללו הציפו את הרשת בתגובות נגד ועד העובדים. החשש שלי אושר. לכאורה, אין משמעות רבה לטוקבקים הללו, כי "הכל" יודעים שרוב התגובות הינן תוצר של משרדי פרסום (אולי מוטב לקרוא להם משרדי שקר?), שפועלים לפי הזמנה. אולם נסיוני כחובב רשת מגלה שאנשים, גם בני תרבות ולא רק נמוכי המצח, מאמינים לכל הבל ושטות שעוברים בדו"אלים. מכיוון שאני מכיר את רוב מכותביי, אני נדהם כל פעם מחדש איך הם מאמינים לאיומים, אזהרות או הבטחות, שאין להם שחר. כך, גם מאמינים שהטוקבקים משקפים דיעה אמיתית של הכותבים. לא רק אנשים מן השורה מאמינים. גם חברי כנסת. אלה, שמחוקקים את חוקינו. איך אני יודע? - מניסיון העבר. לפני עשר שנים ויותר, עמדה ממשלתו של יצחק רבין להטיל מס על רווחים בבורסה. שר האוצר דאז, אברהם ביגה שוחט, פעל נמרצות למען החוק. נגדו פעלו נמרצות עשירי הארץ, שאז עדיין לא קראו להם טייקונים, אבל היו להם אנשי יחסי ציבור כמו היום. באותם ימים, כרעה מרכזיית הכנסת תחת עול הטלפונים של מתנגדים למס על הבורסה. חברי הכנסת התרשמו מאוד מדעת הציבור האותנטית. מה זאת אומרת? הרי העם מתקשר ומביע את הזעזוע האמיתי של המשקיעים מפני המס האכזרי. באותם ימים רחוקים, הייתי עורך מדור המכתבים במעריב. עיתון נפוץ עם מספר מכתבים גדול כל יום. וראה זה פלא - אף מכתב לא התמרמר על המס המוצע. אף אחד לא הביע את זעמו בכתב!. פניתי לעורך הכלכלי והצגתי את הפער בין זרם הטלפונים ואפס המכתבים. חשבתי שהדבר ראוי לפרסום. לצערי, מעריב נכשל אז במשימתו העתונאית. והיום? היום יש טוקבקים. יותר קל, יותר זול ויותר מהיר מטלפון (או מכתב למערכת...).

תזכורת

ב-13.12.2010 פורסם בהארץ, שהשרים אישרו חוק המתיר לחשוף פרטי טוקבקיסטים. עד היום זה לא התממש.