אשת השנה: דפני ליף

איש השנה של ישראל הוא, מבחינתי, הפעם, אישה. יותר מכל אחד אחר עלה בידיה של דפני ליף להטביע עליה את חותמה. הצעירה האלמונית, הבודדה והנחבאת אל הכלים, היא זו שראויה, לכן, לשאת בתואר. הוא מגיע לה על שהעזה להניף ראשונה את נס המרד החברתי. בארץ השאננה הזאת, שבה מפנימים יריקה כגשם, אין זה דבר של מה בכך. דפני הצליחה לחולל את הבלתי-יאומן ולסחוף אחריה מאות-אלפים - מה שלא הצליח לעשות איש לפניה. בכל ימיה של הארץ הזאת לא נולד, עדיין, מי שיגרור אחריו המון שכזה. אפילו לא מנהיג כריזמטי, נוסח בן-גוריון, בגין, או רבין. כל אחד מן השלושה היה, מן הסתם, רק מתהפך בקברו, אכול מקנאה, נוכח ההצלחה הגדולה שלה. חזון ומעש מעל לכל נעוצה גדולתה של דפני ליף באישיותה המיוחדת. משולבים בה גם החזון וגם המעש. מלבד שהגתה את רעיון המאבק עצמו - היא גם הגשימה אותו הלכה למעשה. שילובם של השניים באותה אישיות הם תכונה אנושית נדירה. היא ראויה שישאו אותה על כפיים בשל תעוזתה, שבה עלה בידיה להצית בין רגע להבה. רוח ההתנדבות, שדבקה בה, גברה על החומריות שלה, כשלצורך המאבק היא לא היססה להקריב אפילו את שעות עבודתה, שממנה היא מתפרנסת. ספק גדול אם מישהו אחר היה נוהג כמותה. מחאת הדיור הפכה, בזכותה, למהפכה חברתית. את היכולת לחולל אותה היא הפגינה בזמן-אמת, מתנסחת ברהיטות ובצלילות למול ההמון, ומתנהלת בדייקנות ובאינטליגנציה רבה כלפי אישי-ציבור, בעלי ניסיון רב פי כמה ממנה. שליטתה העצמית וקור-רוחה הם שהפכו אותה לפנים הראויות ביותר של המאבק החברתי הגדול. חרף פירוק האוהלים וההדלפות הפסימיות הראשוניות מדוח-טרכטנברג - דפני לא מרימה ידיים. ידיה בהחלט עוד נטויות והיא נחושה שלא להרפות מן המאבק הגדול שחוללה. תרומתה האזרחית לחברה הישראלית עולה עשרות מונים על זו של רבים וטובים, גם אם לא שירתה בצה"ל, ועוד נתכנו לה עלילות.