מה לחזקת הגיל הרך ולעגונות?

מי שמסתכל בעיין בוחנת בהיסטוריה של ספר החוקים במדינת ישראל יגלה תהליך מתמיד ועקבי של מודרניזציה וליברליזציה -- תהליך שבו תפיסות ארכאיות מוחלפות בתפיסות עכשוויות וחקיקה ישנה ומפלה מוחלפת בחקיקה מודרנית. עד לפני שנים לא רבות היה בישראל תוקף חוקי למג'לה -אוסף של חוקים מוסלמיים עות'מניים, אך גם בישראל, בוטלה לבסוף המג'לה. הביטו לבישראל אומנם היה מאוחר. מבייש שישראל ביטלה את המג'לה כ-40 שנה לאחר ביטולה בטורקיה עצמה, אבל סוף הקידמה היה להגיע גם בישראל. רק בשנת 1988 בוטל החוק המנדטורי האוסר על משכב זכר... וכך בוטל החוק שיסודו בשנת 1936 שהתיר לבעל לאנוס את אשתו, ועוד ועוד. בימים אלו אנו רואים גם את תחילת סופה של חזקת הגיל הרך, או כפי שהיא נודעתה רבה יותר בציבור, "חרפת הגיל הרך". על החזקה, הקובעת שילדים עד גיל שש מקומם אצל אמם, ואפילו אם טובתם מחייבת אחרת, נאמר על-ידי המשפטנית הפמיניסטית אורית קמיר, שהיא "שריד מעולם מסורתי, פטריארכלי, בו נשים הן המטפלות בילדים: הן היודעות לעשות זאת, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. אימהות היא תפקידן החברתי והיא זהותן האישית. גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו. חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם. במובן זה היא כולאת נשים – וגברים – בסטראוטיפים שאינם מאפשרים חלוקה מחודשת של תפקידי המגדר במשפחה ובחברה בכלל." אבל, מעבר לדברים נכוחים אלו בגנות הסטראוטיפים שהחזקה משמרת, והעומדים בניגוד לאמנות בינלאומיות להן ישראל מחוייבת, החזקה גורמת, כך קובעים אנשי המקצוע ואנשי הפסיכולוגיה של הילד, לנזקים חמורים לילדי גירושין! אין שום מדינה בעולם המערבי שבה החזקה קיימת, ובימים הקרובים, כך אנו שומעים, תצטרף גם ישראל למשפחת המדינות המאמצות את קביעות אנשי המקצוע והמדע, והחזקה/חרפה תמחק מספר החוקים הישראלי, והכל בזכות דוח הבדיקה רב השנים והמעמיק של וועדה ציבורית ומקצועית, הנודעת בשם ועדת שניט. שופנהאור אבל, כשם שהיו מי שפירקו מסילות רכבת, וקלקלו מכונות, ושפכו סוכר לתוך תאי הדלק בזמן המהפכה התעשייתית, גם בישראל יש לצערנו מיעוט זעיר אך צעקני, קולני, ותקפני במיוחד. המיעוט הזה מנסה למנוע מילדים את הקדמה והבשורה שמביאה ועדת שניט. המיעוט הזה, אינו אומנם מתבייש לעיתים להודות, הן בחדרי חדרים, והן בפרהסיה, כי מטרתו האמיתית אינה אלא מלחמה אינטרסנטית של נשים בגברים, מלחמה למען זכויות יתר מגדריות (האסורה כידוע על-פי האמנות הבינלאומיות השונות), אך לצרכים של יחסי ציבור הוא משתמש ברטוריקה אחרת לגמרי. אחד המרכיבים החשובים ברטוריקה הזו הוא הטיפוס על גבן של העגונות. אגב, הטכניקה של הסחת הדיון לנושאים אחרים ובלתי רלוונטיים אינה חדשה, ושרשיה הוא בחיבור הציני מקאברי של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור, "38 שיטות לנצח בויכוח", המלמד את כל הדרכים הבלתי כשרות לנצח בויכוח... הטענה עצמה חוזרת על עצמה בלבוש מעט אחר בכל פעם: " יש מאות אלפי / עשרות אלפי / מאות נשים עגונות/מסורבות/מעוכבות הממתינות שנים ארוכות לגט." מה הקשר בין חזקת הגיל הרך והעגונות? ואם כבר מביאים עניינים אחרים, מדוע לא להזכיר למשל את השירות הצבאי הארוך היותר של גברים, או מס ההכנסה הנמוך יותר לנשים או הבדלים בגיל הפרישה? האמת היא שאין קשר, וידוע לכל שאין מתקנים עוול בעוול. העלאת נושא העגונות מיועד להסיט את הדיון מעניין טובת הילדים, ולשבש את השיח הציבורי על-ידי הפיכתו למלחמה בין נשים לגברים. המטרה של הדוברות המזכירות את ענין העגונות, היא להסיט את הדיון מעובדה הברורה שהן מנסות לתקוע טריז בגלגלי הקידמה, ולהעבירו לנושא אחר, שבו, כך הן מקוות, הידע של השומע מועט. צריך להוקיע את הניסיון הציני ואכזרי להשתמש בסבלן האמיתי של העגונות ולהאדיר סבל זה מעבר למימדיו, כדי למנוע מילדים ליהנות מהיתרונות של שינוי החוק ברוח ועדת שניט. ברור היטב לכולם (ובמיוחד למי שנוקטת בטכניקות של שופנהאור) שענין העגונות אינו קשור לילדים. ידוע היטב וכי הפגיעה בילדים לא תועיל לעגונות, ולא תקצר את המתנתן לגט. יתירה מזאת, גם לו הייתה צומחת לעגונות תועלת מהפגיעה בילדים, לא יהיה זה מוסרי או נכון לפגוע בעשרות אלפי ילדים כדי לטפל בבעיה זו. אין גם טעם להצביע בתגובה על עשרות אפליות בחסות החוק כנגד גברים. אין צורך לגברים ולנשים להתחרות במי מקופח יותר. יש לתקן כל קיפוח כזה לגופו שכן אי-אפשר למדוד מי סובל יותר. הפתרון הנכון הוא לקבוע איסור על אפליה של נשים לעומת גברים, או גברים לעומת נשים בחוק. כמה עובדות בסיסיות למתעניינים בכל זאת בתופעות העגינות, כדאי בכל זאת להכיר את העובדות כהוויתן. מסתבר שמספר הנשים העגונות הוא כ 20-30. (עיין פרוטוקול מס' ‎164 מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה (‎7 במרס 2005) וכי למען העגונות נלחמים 27 ארגונים (קואליציית עיקר). לטיפול בעניין, מוקצה מימון ציבורי, על סמך נתוני בתי הדין הרבניים, של כחצי מיליון ש"ח לשנה. מספרן של מסורבות הגט הוא כ-200. (נתונים רשמיים מורים על סך של 180 מסורבות גט, לעומתם מחקר שנערך ביוזמת "מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, מצביע על 230 מסורבות גט. הערכות אחרות מדברות על כ-150 עד 200 נשים), ויש מעט יותר מסורבי גט ממסורבות גט. המספר הגבוה יותר של מסורבי גט (גברים) נובע מכך שגבר מסורב גט מחויב לשלם מזונות לאשתו בנוסף למזונות הילדים, ולהשתתף בהוצאות הבית, ומכך שבתי הדין הרבניים מנועים כמעט לגמרי בחוק מלהטיל סנקציות על סרבניות גט. לגבר אין תועלת כלכלית להיות סרבן גט וסרבנותו חושפת אותו לסנקציות קשות: מאסר, אבדן רישיון נהיגה, כליאה בצינוק ועוד. לעומת זאת, סרבנית הגט זוכה ליתרון כלכלי, והיא אינה חשופה לסנקציות. גם בתי המשפט האזרחיים נוטים לפסוק פיצויים עונשיים נמוכים לזכות מסורב הגט (25,000 ש"ח לשנה), מאילו שיפסקו לטובת מסורבת הגט (36,000 עד 200,000 ש"ח לשנה). עוד מתברר כי רק פחות מ-1% מתיקי הגירושין אינם מסתיימים בגט בתוך שנתיים ונכנסים עקב כך לקטגורית מעוכבי/מסורבי-גט. אורך החיים הממוצע של תיק הנפתח בבית הדין הרבני היה 138 יום ( כ-45. חדשים) בשנת 2009, והתקצר לכדי 120 יום בשנת 2010 (ביצוע שאילתה באתר בתי הדין). זמנהי המתנה אלו קצרים מאילו של בית המשפט למשפחה (7.7 חדשים, על-פי הקר (2010)) נתונים רשמיים, המאושרים על-ידי מבקר המדינה מגלים כי הן מספר העגונות, ומספר מסורבי הגט יורד משנה לשנה. למשל הפרסום בוויקיפדיה ירד מספר העגונות מ 69 בשנת 2007 ל-30 בשנת 2008 ול-20 בשנת 2009)