אם אכן בדעת הפרקליטות לסגור את תיקו של שופט בית המשפט העליון (בחופשה)
יורם דנציגר, מתעוררת שאלה נכבדה באיזו עילה לסגור התיק - חוסר ראיות מספיקות או העדר אשמה.
אין מחלוקת על-כך שסגירת התיק בשל חוסר ראיות מספיקות חוסמת את שובו של דנציגר לבית המשפט העליון, וזאת כיוון שסגירה בעילה זו מותירה את החשד על כנו - גם אם אין די ראיות כדי להגיש כתב אישום.
מתעוררת שאלה מה על עתידו של דנציגר אם יוחלט לסגור התיק בשל העדר אשמה. טוענים הטוענים, שבמקרה זה סלולה דרכו של השופט דנציגר בחזרה לבית המשפט העליון.
האמנם?
עיון בהנחיות פרקליט המדינה ובהלכה של בית המשפט העליון מלמד שההנחיות עברו ריכוך מסויים: בעבר, כדי שניתן יהיה לסגור תיק בעילה של העדר אשמה, צריך היה הפרקליט להשתכנע כי: "אין שמץ ראיות לביצוע העבירה על-ידי החשוד בתיק". כאמור, ההוראה הזו בהנחיות פרקליט המדינה עברה ריכוך והיא תוקנה בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון, שקבע כי "אין לתת פירוש מילולי ודווקני" למונח "שמץ של ראייה". קובע בעניין זה בית המשפט העליון:
"אכן, אפשר בהחלט לתאר מקרים בהם יש שמץ של ראיה, ועם זאת, בהתחשב במהות הראיה, במשקל הראיה או בכל נסיבות המקרה, אין זה ראוי שהמשטרה או הפרקליטות יסתמכו על שמץ זה כדי להשאיר על כנו כתם של חשד באדם".
ובפשטות, בניגוד לעבר ניתן כיום לסגור תיק בעילה של העדר אשמה - גם אם נותר בתיק שמץ של ראייה.
נשאלת השאלה אם ראוי הדבר ששופט בית המשפט העליון ייהנה מהריכוך הזה כאילו היה השופט אחד האדם. כלומר, השאלה היא אם אין להחיל על שופט בית המשפט העליון - בשל מעמדו כשופט - את הדין הישן והמחמיר, שדרש שלא יהיה בתיק אפילו שמץ של ראייה כדי שניתן יהיה לסגור התיק בעילה של העדר אשמה.
כללו של דבר, נראה שאם אכן נותר בתיקו של דנציגר שמץ של ראייה, נכון יהיה לסגור התיק בשל העדר אשמה. אבל, בשל מעמד השופט והמצופה ממנו, יש להחיל עליו את הדין המחמיר, ולכן - על השופט דנציגר להימנע מלחזור לבית המשפט העליון.
