ביום שישי, 9.9.2011, פרסם מוסף "ממון" של
ידיעות אחרונות ראיון גדול של
סבר פלוצקר עם שר האוצר ד"ר
יובל שטייניץ, ואחת הכותרות-ציטטות שליוו את הראיון בהבלטה רבה על השער החגיגי של המוסף הייתה: "על החרדים והמתנחלים: אני לא רואה שם תקציב שניתן להסית למטרות אחרות". בגוף המאמר נכתב בעברית נכונה: "להסיט", כך שברור שלא סבר פלוצקר אחראי לשגיאה המביכה, אלא עורך "ממון", והאשם הישיר - עורך הלשון של המוסף, אם יש כזה.
ואולי השגיאה אינה כל כך מביכה? אולי היא משקפת מצב שבו העברית של היום מתחילה להיכתב יותר ויותר בכתיב פונטי חסר כללים, וגם בעיתון מכובד כבר הפך לגיטימי לכתוב כפי ששומעים, בלי להתחשב יתר על המידה בעברית של התנ"ך, של בן-יהודה ושל האקדמיה ללשון העברית? אפשר שהאחראים על שער "ממון" אינם אלא צעיר או צעירה, שהעברית שלהם עוצבה במערכת החינוך המוחלשת שלנו, שבה יש מורים, ולא רק תלמידים, המדברים על שתי שוטרים שנפצעו בידי שלוש מפגינים שיש להם כבר אחד-עשרה תיקים קודמים.
ב-1 בספטמבר 2011, עם תחילתה של שנת הלימודים הנוכחית, התפרסם ב
מעריב ראיון עם פרופ' ישראל אומן, חוקר תורת המשחקים וחתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2005 יחד עם הפרופסור האמריקני תומאס שלינג. פרופ' אומן דיבר בראיון על העילגות של הישראלים הצעירים והדגיש את נושא הכתיב: "מסיימי תיכון, כולם תוצרת מערכת החינוך הישראלית, לא יודעים לכתוב מכתב או חיבור. העברית עילגת. רואים זאת גם כשסטודנט מגיש עבודה סמינריונית , אפילו במאסטר ובדוקטורט. אין פסיקים, נקודה, נקודה-פסיק, נקודתיים, מרכאות. בעיני זה גרוע מאוד".
ברור גם מדוע זה גרוע מאוד: כאשר יש שיבוש בסימנים הבסיסיים של הכתיבה, שהם כמו תמרורים בצמתי דרכים, גם הכתיבה עצמה משובשת, והטשטוש גובר - בתוכן ובצורה גם יחד. ללא כתיב מוסכם אין בהירות, והדבר ניכר לא רק במערכת החינוך ובאקדמיה, כפי שציין אומן, אלא גם בתקשורת ההמונים. טוני הול, מנהל החדשות בבי.בי.סי., אמר זאת כשהציג את תדריך הלשון החדש של ארגונו: "בסופו של דבר, אם נסלף את המילים, איך נוכל להביא את העובדות כראוי?"
"מלך העברית" מי שגולש באינטרנט, קורא את המקומונים ואת מדורי החברה בעיתונים, עוקב אחרי תרגום סדרות בערוצי הטלוויזיה המסחריים ונאלץ לקרוא חוברות הדרכה של ציוד ביתי, נתקל בדוגמאות כמו "בחורה טמירה" (במקום "תמירה"), ו"מראה כעורה" (במקום "קעורה"). כאן אין מדובר בשגיאות הקלדה, אלא באיות חופשי של העיצורים T ו-K. המעבר לכתיב הפונטי חסר הדקדוק ניכר יותר ויותר ככל שכלי התקשורת מתרחבים ומספר העובדים בהם גדל. מדובר במספר גדול של אתרי חדשות אינטרנטיים ובאלפי בלוגים שאין להם שום סיכוי למצוא כוח אדם המיומן בשתי הלשונות - המדוברת והכתובה-התקנית. אליהם מיתווספות תחנות רדיו אזוריות ופיראטיות שבהן משתקפת העילגות הכללית בשיבושים הכתובים על הדפים שמהם קוראים "שדרים" חסרי הכשרה מקצועית את החומר. בתוכניות רדיו המצטטות כותרות וקטעי עיתונות (על-פי רוב בשעות הבוקר המוקדמות) שומעים בשידור שיבושי תחביר שמקורם בהיעדר עריכה לשונית בעיתון.
הצעירים, המועסקים בשכר רעב או המוכנים לעבוד גם בלי שכר כלל כדי לחדור ל"תעשיה" (לשעבר: מקצוע העיתונות), אינם יכולים למצוא מוטיבציה, זמן ואנרגיה ללמוד עברית רהוטה שבית הספר לא לימד אותם. הם שקועים עד בתי שחיים בעבודה שחורה, חייבים להעביר למערכת עוד ועוד מידע מן השטח כדי לעמוד בתחרות ולשרוד במקום עבודתם, ופשוט אין להם ראש לחשוב על ניסוח. גם אין מי שידרבן אותם להתאמץ בתחום זה. ראשי המערכות לוחצים עליהם רק בעניין אחד: אספקת חומר למערכת ("to file in” בלשון המקצועית האמריקנית), ואין זה משנה באיזו לשון ובאיזה סגנון. ההקצאה של המערכות לייעוץ לשוני או להדרכה בענייני לשון - בדומה להשקעה באתיקה מקצועית - היא מזערית או אפסית.
מה שלמדו אנשי התקשורת הצעירים לבחינות הבגרות ולבחינה הפסיכומטרית אינו רלוונטי. את כל הפריטים הלשוניים האזוטריים שנאלצו ללמוד הם שכחו, או יותר נכון מחקו, עוד לפני שיצאו מאולם הבחינות, מפני שמלכתחילה לא היה שום קשר בין אותם פריטים לבין רהיטות לשונית חיה. מערכת החינוך מלמדת זוטי זוטות של מיני יוצאים מן הכלל קוריוזיים, אך אינה מסוגלת להביא תלמיד לשים נקודה בסוף המשפט. אם נקביל את המצב לתחום הארכיטקטורה, נדמיין לנו מערכת המשקיעה בתלמידים שנים של עבודה אינטנסיבית כדי שיעמדו בבחינה בתורת הטפטים, אך מתעלמת מנושא יציקת יסודות הבטון של הבניין.
על הממשלה, משרד החינוך, האקדמיה ללשון העברית והאוניברסיטאות, ארגוני התקשורת ומשרד התרבות לגבש תוכנית משותפת לעצירת התהליך של הפיכת העברית לפיג'ן היברו ולחלק ביניהם את המשימות:
הממשלה - תדון במצב הלשון העברית, תכריז כי יש תהליך של ירידה ותודיע שהיא לוקחת על עצמה להשיג שיפור.
משרד החינוך - יגנוז בסל הניירות את תוכנית הלימודים המיושנת ואת ספרי הלימוד הדוחים, ינסח תוכנית לימודים חדשה המותאמת למציאות, יפעיל מורים האוהבים עברית ומתלהבים ממנה כתופעה אסתטית ותרבותית ויתן עדיפות לטיפוח הדיוק והבהירות בכתיבה ובדיבור בעברית.
האקדמיה ללשון העברית - תרחיב את חקר העברית העכשווית כדיסציפלינה מדעית בפני עצמה (נפרדת מחֵקר העברית החדשה שתחילתה בהשכלת ברלין ובמאה ה-18), תְּמַפֶּה את המציאות הלשונית ואת הכיוון שאליו פנתה בשנים האחרונות ותנסח את התקן של העברית הישראלית של היום.
ארגוני התקשורת - יחזרו לדרוש מן העיתונאים התבטאות בעברית רהוטה, יקימו ועדות לשון ליד ההנהלות הציבוריות והוועדים המנהלים שלהם, ימנו יועצי לשון במספר מתאים למתן הדרכה שוטפת לעובדים ויאמצו מדיניות ארגונית של כיבוד העברית הטובה ושיפור יוקרתה ומעמדה.
משרד התרבות - יפעל בדרך של שכנוע להפסיק את הגחכת העברית בתוכניות בידור, בשירים לעגניים ובמיני סיסמאות שאבד עליהן הכלח כמו "עברית קשה שפה" ושאר ביטויים מימי העלייה הגדולה, ויארגן תחרויות בדיבור משכנע בלשון החיה, לא האזוטרית, שפרסי כסף גדולים בצידן. יהיה נחמד אם התחייה של העברית תהיה כה פופולרית, עד שראשי ארגוני הפשע ירצו לחדור לתחום כדי לחלוש על ההימורים סביב "מלך העברית" כפי שניסו - על-פי החשד ורק לכאורה - לחדור ל"
כוכב נולד".
