זו לא חוכמה להגיש המלצות אידיליות ואוטופיות, שיזכו לתמיכה נלהבת. החוכמה היא להגיש המלצות שניתן ליישם, גם אם הן לא מושלמות. את זה כנראה שכחה ועדת שני-גבאי, משום שעיון בהמלצותיה בנושא הריכוזיות מעלה שורה של תמיהות קשות, המטילות ספק כבד בדבר היכולת לממש אותן, ומה שחשוב ביותר - בדבר השאלה האם יביאו נזק או יגרמו תועלת. הנה המרכזיות שבהן.

• מי יקנה? הוועדה מציעה להניח על המדף כמה מן החברות הגדולות בארץ, כגון כלל ביטוח והפניקס. מדובר במאות מיליוני שקלים תמורת כל אחת מהן. לבנקים אסור לקנות אותן, לחברות אחרות בתחום הביטוח אסור לקנות אותן, לבעלי אחזקות ריאליות מהותיות אסור לקנות אותן. נשארו משקיעי חוץ וקרנות פרטיות. אבל משקיעי חוץ לא בדיוק עומדים בתור, ובוודאי לא ימהרו לבוא למדינה שעלולה מתישהו להחליט להפקיע גם מהם את רכושם. ואילו קרנות פרטיות, שהבעלות בהן לא תמיד ברורה, רק ירצו לעשות סיבוב מהיר ולמכור ברווח.

• נניח שיימצא הקונה. הוא הרי ירצה להחזיר כמה שיותר מהר את השקעתו, כפי שעשו מי שקנו את קופות הגמל הבנקאיות בעקבות ועדת בכר. וגם התוצאה תהיה זהה: העלאה בתשלומי הציבור, שלא תלווה בהכרח בעלייה ברמת השירות.

• אפשרות נוספת: מכירה בבורסה ללא גרעין שליטה. אז קודם כל, אין לנו שום ניסיון בניהול ללא גרעין שליטה, ולעשות את הניסוי הזה על חברות ענק המספקות שירות חיוני כמו ביטוח, זה מסוכן מאוד. שנית, בסופו של דבר ישלטו בחברות מי שיאספו אחוזים בודדים מן המניות - ואלו עלולים להיות גורמים חובבניים, פליליים או אפילו עוינים. ונניח שמשקיעים מוסדיים ישיגו את השליטה; הם לא עשו עד היום עבודה מי-יודע-מה טובה בהגנה על כספי הציבור (ראו הסדרי החובות וה"תספורות" למיניהן), רובם מצויים בניגודי עניינים מול פעילויות אחרות שלהם, וחלקם שייכים לחברות ביטוח - ואז רק נחליף ריכוזיות אחת באחרת.

• מה ייעשה בכסף? נניח שוב, לצורך הדיון, שיימצאו הקונים ותשולם תמורה הוגנת. כעת יצטרכו הטייקונים להשקיע אותו שוב. אבל במה? בפעילות פיננסית יהיה אסור, בפעילות ריאלית יגידו שהם שוב נעשים ריכוזיים. האפשרות היחידה: השקעות בחו"ל. ואז יגידו שהם מְסַכנים את הכסף בנדל"ן ברומניה או בבנקים בטורקיה. כלומר: במקרה הסביר ביותר, הכסף ייצא לחו"ל ויפריח את הכלכלה שם, במקום אצלנו, ובסוף עוד יהיו טענות כלפיהם.

• המלצה חשובה ונכונה היא להגביר את כוחם של הדירקטורים החיצוניים. כיום, מי שמחזיק נניח ב-25% מהמניות בחברה, עשוי למנות 80% מהדירקטורים. אך השאלה היא, מי יבחר את אותם דירקטורים חיצוניים. במצב הנוכחי הם מומלצים בידי בעלי השליטה, וה"חיצוניות" שלהם באה לידי ביטוי בהיעדר זיקה משפחתית או עסקית לבעלים. אבל מובן שזוהי אי-תלות חלקית בלבד. הדרך הנכונה היא להעביר את מינוי הדח"צים לגורם חיצוני (נניח רשות ניירות ערך), שתבחר לכל חברה דח"צים בעלי הכשרה וניסיון מתאימים מתוך מאגר שתכין מראש.

• ועדת שני-גבאי לא מטפלת בגורם הריכוזי ביותר בישראל: הממשלה. זה די מובן: הרי אי-אפשר לצפות מוועדה ממשלתית שתמליץ להגביל את כוחה של הממשלה. אבל הממשלה יושבת על המונופולים של החשמל, המים, הנמלים, הקרקעות והרכבת - מונופולים בלתי יעילים, שעולים לנו הרבה מאוד כסף במישרין בתעריפים מונופוליסטיים, ובעוד יותר כסף בעקיפין בשל היעדר התחרות. מי שבאמת רוצה לייעל את המשק ולהוריד מחירים, חייב לטפל במונופולים הללו. בלי זה, כל יתר הצעדים - ואפילו אם ייצאו לפועל - הם לא יותר מאשר פלסטר זמני.

אז מה כן אפשר וצריך לעשות? להקל על כניסת מתחרים מחו"ל, לא על-ידי תוספת רגולציה אלא על-ידי הפחתתה; לא על-ידי העלאה מחודשת של מס החברות אלא על-ידי המשך הורדתו. לחזק בצורה אמיתית את הדירקטורים החיצוניים על-ידי ניתוק כל קשר בינם לבין בעלי השליטה. גם לצרכנים - כלומר לנו - יש חלק חשוב מאוד: לא חייבים לקנות הכל בכל מחיר, אפשר לוותר על מוצרים ושירותים אם הם יקרים בצורה בלתי סבירה. ומעל הכל: להתמודד באומץ עם הוועדים החזקים של המונופולים הממשלתיים, לפצל אותם במקום שאפשר ולעודד תחרות - כן, גם באמצעות הפרטה.