לפני ואחרי חילופי מפכ"ל משטרה, עוסקת התקשורת גם בדגשים על משטרת התנועה. מאידך, כולנו כאזרחים שבדרך כלל שומרים את החוק, מתרעמים על מלכודת מהירות בכבישים הבטוחים ביותר. כולנו מכירים את המלכודת בירידה מכביש 443 לכביש כביש אחד, כדי לתפוס "עברייני מהירות" שהירידה תגרום להם לחרוג מהמותר. כולנו מכירים את מכשירי הלייזר בכבישים רב מסלוליים, רחבים, עם ראות עד האופק.
לעומת זאת, זאת מי שנוסע בכבישי הנגב, בין תל שוקת לערד, בכביש שבין באר שבע למצפה רמון, יודע ששם אין דין ואין דיין. בכל נסיעה בכבישים אלו, שבהם יש מסלול אחד לכל כיוון, יורדים יותר מפעם אחת לשול הימני כדי להתחמק מרכב היוצא לעקיפה ממול. גם אם מסומן קו לבן. תחושת המערב הפרוע, או לחלופין הרולטה הרוסית, מתחזקת בכל נסיעה. אבל צריך לזכור שיש כאלה שעושים שימוש בכבישים אלו בצורה סדירה, והסטטיסטיקה לא לטובתם.
בנסיעה בכבישים אלו, לא תראו ניידות משטרה בכמות המתאימה למסוכנות מחד גיסה, וגם לא לנטיה של העושים שימוש בכביש לעבור על חוקי התחבורה הבסיסיים. הנטיה המוצדקת, בשנים האחרונות, לטפל בבטיחות של הכבישים האדומים לא יכולה לבוא במקום אכיפה. כל מי שקצת מכיר את הסביבה יודע, שתושבים רבים מבני הפזורה הבדואית, עושים שימוש ברכביהם ללא שהוא עובר את המבחן השנתי (טסט), וכמובן ללא כל ביטוח.
ששאלתי פעם אחד מהם בשיחה ידידותית אם הם לא מפחדים מה יקרה לאחר תאונה קיבלתי תשובה "שיחפשו אותי". כלומר לא רק שאין אכיפה, אלא שאין כל יראה מהחוק. במגזר היהודי, החילוני בתוך הקו הירוק יש יראה מהחוק. לכל ברור שעל עבירת תנועה, נשלם קנס ואף נשפט. אם לא נשלם מיסים, ירדפו אותנו. אם נסגור את המרפסת בלי מסכת אישורים, יבואו פקחים ויוציאו צו הריסה. בחלקים אחרים של המדינה המצב שונה. אין יראת חוק. אבל כל זמן שמדובר רק בפלישה לקרקע מדברית, אנחנו לא מרגישים את זה על בשרינו ועוברים על זה לסדר היום. אנחנו מתעוררים רק כאשר חוסר המורא מן החוק מביא בני בלייעל לפרוץ לבתינו וגנוב רכוש. או לחלופין, כאשר אנחנו חולקים את אותם כבישים ומעבר על החוק נוטל מנפשותינו.
חוסר אכיפה של חוקים מוביל לאנרכיה. זה מתחיל בקטן בדברים שלא מורגשים, ונגמר באסונות גדולים. יש להחיל את החוק על כל תושבי המדינה, בכל חלקי המדינה.
