"לא הייתם בהלוויה. אני יודע שלא יכולתם. אז באתי לבקר עכשיו, אחרי השבעה". האיש שאמר זאת, ידיד ותיק, סיפר על מסיבת הפרידה של אחיו, שנפטר מסרטן לפני זמן קצר. סיפור מיוחד על איש מיוחד. למנוע טעות: האירוע אמיתי והתיאור מדויק.
"אחי החזיק מעמד שנים אחדות. החזיק מעמד זאת לא ההגדרה הנכונה. הוא המשיך את חייו למרות המחלה. היינו מאוד-מאוד קרובים, ליוויתי אותו אל טיפולי הכימותרפיה ויום או יומיים אחרי כל טיפול, כאשר הבחילות נעלמו, חזר אליו מצב הרוח הטוב, חזרה היוזמה, ההתעניינות והתחדשה הפעילות. גם כאשר מצב המחלה החמיר והטיפולים נהיו תכופים יותר, הוא שמר על מזגו הטוב. קשה להאמין".
גם אני הכרתי את האח המנוח ואני יודע שהדברים נכונים. נפגשנו לא אחת באירועי תרבות וידעתי את מצב מחלתו, אבל הוא היה עליז ולא העמיד פנים. שמח ונהנה, ומי שלא ידע על המחלה לא היה מאמין.
ידידנו ישב בכורסת המכובדים בבית, לגם לגימה, שתק שתיקה של קושי ופרץ בסיפורו. סיפור לא שיגרתי: "בשבועות האחרונים שכב אחי במחלקה האונקולוגית בבית חולים גדול. ביקרתי אותו יום-יום וראיתי את המחלה האיומה עושה שמות בגופו. קשה מאוד. קשה לי מאוד".
הפסקה קצרה, התעשתות, והוא ממשיך: "בוקר אחד, בשעה חמש וחצי בבוקר צלצל הטלפון. ידעתי, שרק מבית חולים מצלצלים בשעה כזאת. הלב דפק וסער. הסוף היה צפוי ובכל זאת התעוררתי בהלם. מצידו השני של הקו הייתה אחות מן המחלקה, כפי שצפיתי. אבל..." - וכאן האיש עצר בשטף דבריו. הסתכל בנו ונתן לנו לחשוב. לנחש. והוא מחכה. "היה גדול אחי. גדול מן החיים". ושוב שתיקה.
"האחות אמרה לי בטלפון: 'אחיך רוצה להיפרד מכם. הנה רשימת השמות (ילדיו, נשותיהם, האחות שלכם) - התקשר אל כולם ותזמין אותם לבית החולים. היום!'".
האח שלך ביקש מכם לבוא להיפרד? - שאלתי. "כן. זה מה שהאחות אמרה ולא היה מובן לי. היה מוזר. בתוך שעה הייתי במחלקה, בזמן קצר הגיעו כל בני המשפחה המוזמנים ואחינו, הליצן, שוכב במיטה ואומר: 'החלטתי לסיים את חיי. אני רוצה למות בכבוד וגם לא ליפול לנטל על המשפחה. לא צריך לנסוע לשווייץ לשם כך'.
"לנו, שעמדנו סביב המיטה, אמר לאט, בקול שקט והחלטי: 'זאת מסיבת פרידה. אז במסיבה מספרים סיפורים, שרים שירים, נחגוג. הוציא דיסקמן מן המגירה, הכניס דיסק עם שירים ובמחלקה האונקולוגית נשמעה מוזיקה. לא חזק, כדי לא להפר את מנוחת השכנים, אבל מוזיקה. שירים עליזים שכולנו
אוהבים.
"ישבנו בחדר הלא גדול של בית החולים, שמענו את דבריו, שנאמרו בטון שלו, כאילו הוא בא לארגן מסיבת חברים. לא מסיבת פרידה שונה. מצמררת.
"'עכשיו אנחנו נפרדים' - המשיך אחי. 'אנחנו מתקרבים למועד שבו תשבו ותגידו עלי את הדברים הטובים. אז עשו את זה עכשיו וספרו לי זכרונות'... וכך ישבנו סביב המיטה והעלינו אירועים, סיפורי ילדות וסיפורי משפחה. מישהו יצא לקפיטריה של בית החולים והביא עוגות ומיני תרגימא (אמר וחייך חיוך מר). מסיבה".
שוב הפסקה. האורח, הגם שהוא מדבר על מסיבה, עוצר כדי לבלוע דמעה, וממשיך: "כעבור שעתיים או שלוש, ביקש אחי שנצא מן החדר והוא ייפרד מכל אחד לחוד. ישבנו באולם הקבלה בכניסה למחלקה וכל אחד מאיתנו נקרא לפ"א (פגישה אישית, למי שאינו מכיר את המונח). האחרונים יצאו וסיפרו שאחינו מתחיל להיות מטושטש. התרופה נותנת את אותותיה".
"ניגשתי לאחות התורנית, לא זאת שטלפנה בבוקר, ושאלתי: 'מה קורה כאן?' - האחות: 'כאשר מצבו של החולה מחמיר מאוד, אנחנו מתייעצים עם בני המשפחה אם צריך וראוי לקצר את סבלו. מדברים גם עם החולה עצמו. אחיכם יוצא מן הכלל. הוא פנה אלינו ביוזמתו ועמד על כך שיערוך מסיבת פרידה כל עוד הוא יכול, וביקש תרופה שתיתן לו שעות ספורות ללא כאבים נוראים ואחר-כך - שינה סופית. אתם רואים את החלטתו מתקיימת'.
"כשיצא אחרון הנפרדים, נכנסתי אל אחי וישבתי בכורסה בפינת החדר. ישבתי שקט. לא יכולתי לקרוא. לא יכולתי לעשות דבר. רק להסתכל עליו כשהוא ישן. שמעתי את הנשימות ושמתי לב שהן הולכות ומאֵטות. הסתכלתי על השעון וראיתי שתחושתי נכונה: הנשימות הלכו ונחלשו. הלכו ופחתו. ישבתי כך הלום: אחי נפטר מן העולם הזה. אחי האהוב נפטר לנגד עיני. ועם המחשבה הזאת יצאתי אל ילדיו ובני המשפחה ואמרתי להם שהסוף הגיע".
ישבנו בביתי ושתקנו. שתיקה דומעת לזכר חבר שהלך.
