זאב ז'בוטינסקי טוען במאמרו ("מה צריך נתניהו להזכיר לאו"ם") המתפרסם היום (יום ב', 18.9.11) ב"ישראל היום" כי: "זכותנו לריבונות מלאה על כל ארץ ישראל המערבית שואבת את סמכותה מהחוק הבינלאומי ומהחלטת הקהילייה הבינלאומית".
בהמשך מאמרו מרחיב ז'בוטינסקי לטובת "הקורא שאינו בקי בפרטים היסטוריים", ומציין כי מקור זכותנו "על כל ארץ ישראל המערבית" מעוגן בהחלטת חבר הלאומים שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה. ההחלטה קבעה בהקשר זה כי: "ניתנת בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".
ז'בוטינסקי טוען, כאמור, שהפיסקה הזו בהחלטת חבר הלאומים היא מקור זכותנו "על כל ארץ ישראל המערבית". הלוואי ופרשנותו זו של ז'בוטינסקי הייתה נכונה, אבל היא לא.
ובכן, לטובת מי שאינו בקי בפרטים היסטוריים ראוי לספר כי החלטת חבר הלאומים בהקשר לעתיד ארץ ישראל מהווה המשך או אישרור של הצהרת בלפור, שניתנה כשלוש שנים קודם לכן. הצהרת בלפור, בנוסחה הסופי, קובעת בין היתר כי: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".
די להתבונן על הניסוח של הצהרת בלפור, כמו גם על הניסוח של החלטת חבר הלאומים, כדי לראות שמבחינה לשונית (ובוודאי מבחינה משפטית), אין בהן אמירה המדברת על זכותנו על כל ארץ ישראל. וזאת - לא במקרה!
כי בדרך לניסוח הסופי של החלטת בלפור קדמו חילוקי דעות וכן כמה וכמה טיוטות שסורבו על-ידי "ממשלת הוד מלכותו" עד שהתגבש הנוסח הסופי. הנוסח שלפני אחרון של הצהרת בלפור קבע כי: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי".
אכן, אילו נוסח זה היה מתקבל על-ידי ממשלת הוד מלכותו, כי אז ניתן היה לטעון בפה מלא שזכותנו מכוח ההצהרה היא על כל ארץ ישראל. אלא שהנוסח הכוללני הזה נדחה ע"י ממשלת הוד מלכותו, שהעדיפה נוסח שיהיה תקף גם אם הוא מאפשר את זכותנו על חלק מארץ ישראל, וכך – אינו שולל בארץ ישראל זכויות גם ליישויות אחרות.
