"סוד ההצלחה הוא - דבקות במטרה" (בנימין דיזראלי). ביבי - לך על עיקרון זה.
לחשוב, לחלום, לפרשן ולהציע - זה טוב, זה נחמד, זה יצירתי, אך לא תמיד מעשי.
"המנטרה" השחוקה מהלך מדיני, אופק מדיני - ליזום, להתניע, הפך את התהליך לריק מתוכן, ואת האמירות הנלוות למגוחכות. להסכים למדינה פלסטינאית - תמורת המשך מו"מ היא חזרה אומללה על
הסכם אוסלו.
אבו-מאזן מייצג את אש"פ והפת"ח, הנייה - בעזה מייצג את חמאס (בגיבוי אירן) - שניהם לא מסכימים ביניהם והנייה מתנגד למהלך באו"ם.
אבו-מאזן באחד מנאומיו בערבית (זה חשוב כי באנגלית לתקשורת העולמית הוא מדבר אחרת) - הצהיר כי הפלשתינים נמצאים תחת כיבוש מאז 1948, "יום הנכבה", הוא יום שצריך להזכיר להם זאת, כלומר: שהם רוצים: מדינה פלשתינית ללא נוכחות יהודית.
דברים ברורים וחותכים אלה - אמר השר בני בגין (בראיון טלוויזיה לערוץ 2, 18.9.11) - ולכן כל הניסיונות להגיע להסדר, נועדו לכישלון.
ערפאת בקמפ-דיוויד - סירב להסדר, שהציע ברק כראש
ממשלה. אבו-מאזן - סירב להצעה נדיבה ביותר של אולמרט, אחרי 3.5 שנים של דיונים, חיבוקים ונשיקות.
אולמרט סיפר זאת בראיון לטלוויזיה (הדברים יתפרסמו גם בספר שהוא כותב), שהציע לאבו-מאזן - הצעה מפתה ביותר להסדר קבע ורק היה צריך לחתום על ההסכם והמפות - אבו-מאזן נבהל, קיבל רגליים קרות וידיים רועדות והפגישות נפסקו.
ביבי נתניהו - בלחץ ארה"ב - הסכים להקפאת הבנייה ל-10 חודשים לחידוש המגעים ושוב דבר לא קרה - כי אבו-מאזן לא בא.
ישראל הסכימה בזמנו - למפת הדרכים וביצועה בשלבים. שום שלב לא בוצע וגם מה שהתחיל, לא נמשך.
ישראל הייתה מוכנה להתגמש ולנסות את מתווה קלינטון - באופן עקרוני, ושום דבר לא יצא.
לסיכום הפרקים האלה - יש מכנה משותף: הפלשתינים לא מוכנים, לא בשלים, לא מאוחדים - לשום הסכם, לא זמני ובוודאי לא לקבע.
אם כך, מיהו הפרטנר שלנו? על כל החולמים והתמימים, על כל האומנים שרצים למוזיאון בשדרות רוטשילד, כדי להצטרף להקמת מדינה פלשתינית, כל האקדמאים למיניהם החותמים על "פשקווילים" בגנות המדינה ומתלהבים מהפרטנרים - כדאי שיבינו, אם מי יש להם עסק. כדאי שישכילו וינתחו את המצב הפוליטי במזרח התיכון - ויתחילו להזיע עם ההכרה וההבנה שמדובר בפרטנר שרוצה לסלק אותנו מהאזור, ואם אפשר להשמידנו, וכל נושא הדמוקרטיה, הליברליזם ואהבתך את שכניך - רחוקים מהם ולא בספר החוקים והחיים שלהם.
הפרטנרים השונים, העכשוויים לכאורה שהיו תקוותם של השמאל ומאוחר יותר אף של ממשלת קדימה, בראשות אולמרט ולבני, הולכים ונעלמים ומאבדים אחיזה במציאות. כל חולמי ואדריכלי אוסלו שהאמינו וציפו שערפאת שיבוא מתוניס עם חייליו ותומכיו ליהודה ושומרון ועזה, יעשה שלום עם ישראל או לפחות הסכם רב שנתי, מעין "הודנא" פוליטית, נדמו, ביחד עם מותו של ערפאת. ועל כך ניתן לומר: "שבמותו ציווה לנו את יורשיו" - שממשיכים בקו של לדרוש, לאיים, לדבר, ללהג ולא לעשות שום צעד רציני לקראת הסכם.
על "הסכם אוסלו" האומלל כבר נאמרו כל הביקורות וכל הניתוחים הפוליטיים, לרבות ניתוח שלאחר המוות. ממנו ניתן היה ללמוד - שככל שמנהיגי ישראל, כמו
אהוד ברק בקדנציה הקצרה שלו כראש ממשלה ו
אהוד אולמרט ו
ציפי לבני - בקדנציה הארוכה שלהם יחסית - הציעו, נתנו וכמעט התחננו בפני "הפרטנר הראשי" אבו-מאזן (שבהיסטוריה שלו - יש עבודת דוקטורט על הכחשת השואה), כך הפרטנר הנבחר, רצה עוד, קיווה ליותר, סירב לחתום או לעשות צעד ממשי כלשהו לקראת הסכם או הודנא - ממושכת.
והנה באה רוח חדשה למזרח התיכון, ואפקט הדומינו מתחיל להפיל ממשלות תוניסיה, מצרים ויתר שכינו הקרובים והרחוקים, יגיע תורם בשנים הקרובות. על ממשלת ישראל להיות מודאגת וערנית מחד, אך מלאת ציפייה ותקווה סמויה, שאולי השינויים הפוליטיים המבעבעים במזרח התיכון החדש/ישן - ישנו במקצת את גישת המדינות הסובבות אותנו ורף העוינות ירד בכמה דרגות בסולם ריכטר, שיאפשר דו קיום מינימלי, אפילו קר, עם הסכמים כתובים או עם תורה שבעל-פה.
יחד עם זאת, לא הייתי תולה תקוות גדולות ששינויים דרמטיים הולכים לקרות בזמן הקרוב. גם אם יהיו שינויים מהותיים במדינות ובמשטרים בארצות השכנות, העוינות כלפי ישראל שהושרשו משך השנים - לא ייעלמו במהרה. ניקח לדוגמה את ירדן שנחשבת כיציבה יחסית עם הסכם שלום (קר עם ישראל), יחסים דיפלומטיים וקשרי סחר ואינטרסים משותפים בים המלח, תיירות, מים ועוד, וגם שם אנו מקבלים סתירות קלות מדי פעם.
שר המשפטים הירדני יצא לפני זמן קצר בהצהרה פוליטית, בהפגנת רחוב התומכת בשחרור הרוצח של ילדות תמימות בנהריים - כי החייל הרוצח הוא "גיבור". השר הירדני אף הוסיף - כי הוא ילחץ על שחרורו מהכלא. ובימים אלה ממש
מלך ירדן מאשים את ישראל בקיפאון ובשיגעון האזורי. כך שהציפיות לעתיד טוב שישנן ואסור להחמיץ אף הזדמנות, אך לעשות זאת בעין צופיה וזהירה, עם עלה של זית ביד אחת - וחרב החשמונאים ביד שניה.
ולבסוף, מעניין מה יגידו המומחים - הערביסטים, העראפתיסטים, הפרשניסטים ונתחיל בפואד בן-אליעזר - שניבא ופירשן תחת כל מיקרופון וטלוויזיה שמובארק (חברו הטוב), הוא חזק, רציני, שולט בעניינים במצרים ובצבא - כלומר אין סכנה למשטרו. ובינתיים על ישראל - לשמור על איפוק ואיזון, לתת לארה"ב להתבטא בחופשיות לגבי האזור ולדרוש דמוקרטיזציה ברוח האמריקנית הליברלית הדמוקרטית, מבלי להבין שהדבר לא כל כך מתאים למזרח התיכון. דמוקרטיה היא צורת שלטון, שדורשת תשתית לאומית, חינוכית, חברתית ומוסרית, לרבות מורשת והיסטוריה. זה אפשרי באיזור, אך זה עניין של זמן ולא צריך למהר, כי זה מתכון לאסון.
על ישראל לדאוג שההסכמים הקיימים עם מצרים וירדן ימשיכו להתקיים ואם אפשר להרחיבם למדינות נוספות - יהיה זה הישג עצום לביטחון האיזור.
העתיד הקרוב - לא נראה וורוד - ויהיה אי שקט, הפגנות, אלימות משני הצדדים (נקווה שלא) אבל מדינה פלשתינית עצמאית חדשה - לא תצא מכך. לכן, יש לצפות לעתיד מלא פעילות מדינית ופוליטית ואוסיף - מי יישורנו.
הערות לעניין זכותנו הלגיטימית על הארץ, גם מבחינת המשפט הבינלאומי: - זכותנו הלגיטימית, נובעת בראש וראשונה מההיסטוריה של עם ישראל, שכתובה בבירור בתנ"ך ואין אפשרות לערער עליה, לא בפני האו"ם ולא לפני הקהילייה האירופית.
- לגבנו זכותנו החוקית - מבחינת המשפט הבינלאומי, ראה גם מאמרו של זאב ז'בוטינסקי (מיום 17.9.11 בעיתון "ישראל היום", עמ' 28).
- במאמר מצוין, כי בשנת 1920, בוועידת סן-רמו, הוחלט להחיל מנדט על המדינות שנכבשו מטורקיה.
- חבר הלאומים שהוקם ב-1920 - הגיש מסמך הקרוי "המנדט על פלשתינה", והוועידה בהרכב כל משתתפיה 51 מדינות החברות, אישרו אותה פה אחד, כך הפך המסמך לחלק מהחוק הבינלאומי ותקף עד ימינו אלה.
- במסמך נכתב במפורש: "ניתנת בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זאת.
