הקונגרס החברתי הראשון שיתקיים ביום שישי, 23.9.11, ביפו, מזמין את כולנו, מוחים ותומכי מחאה – לכנס עממי גורף. רק מה? המארגנים יודעים לסנן למטרותיהם את הדוברים. עובדה: לא נמצא מקום לנאום בן שתי דקות לעבדכם הנאמן.
אינני דפני ליף שהטלוויזיה חיבקה אותה מתוך ביתה לעבר שד' רוטשילד שם הקימה אוהל מחאה. בעברי יצאתי "רק" עשרות פעמים למחאות ציבוריות עם מיטב האיכפתניקים בישראל – ומה לעשות שהתקשורת לא נגעה בנו אפילו לא עם מקל.
צבר לוחם חברתי יליד 1947. כבר בתיכון כופפתי הנהלה. בצה"ל כופפתי מפקדים. במלחמת יום כיפור הזזתי אלוף מפקודתו לטובת הצלת חיי גדוד. ובחיים האזרחיים לחמתי בכל דבר שזז נגד האזרח התמים והחלש - משביתת הרעב עם קומץ משוגעים לפני עשרות שנים מול הכנסת ל"שינוי שיטת הממשל", ועד "המלחמה על הבית" למימוש זכויות קרקע וזכות להפגין בעיר נתניה, מלחמה שניצחתי בה למרות ששיסו בי פקחים ושוטרים – ואחרי הניצחון אפילו תבעתי אותם.
במחאה הנוכחית הפסדנו בגדול, למרות מריחת המנטרה: "יש שיח ציבורי". השיח הציבורי הזה לא יוריד את מחירי הדירות למכירה מ-1,200,000 שקל למחיר האמיתי הקודם של 700,000 שקל. השיח הציבורי לא ישכנע בעלי דירות לוותר על אלפי שקלים שכירות, למרות ה"הבנה" שזהו שוד לאור היום. השיח הזה הביא ראש ממשלה רועד מפחד בימיה הראשונים של המחאה, לראש ממשלה זחוח ובטוח יותר מכל זמן אחר ביציבות שלטונו הלא אהוד על רוב הציבור בישראל.
יותר מכל הצליחה הנהגת המחאה הנוכחית להביא לקיטוב ולשנאה בעם – כאשר הימין ניתק מגע באופן גורף מהשמאל שכאילו לקח לו את הכבוד האחרון.
העם שיצא בתמימותו כאילו כאחד לשינוי חברתי אמיתי, התכנס בחזרה בעצמו והתחיל מבקש חרם פה וחרם שם. התקשורת התגלתה כגורם בלתי מאוזן והביאה על עצמה תוספת ניכור. מכל זה יצאנו קירחים ועם עוד ועדה ממשלתית.
מאחר שמילים טובות לפובליציסטים והמקלדת ל"יועצים", השאלה שנותרה היא: "מה אתה מציע?"
מאחר ששום מחאה ציבורית איננה מסוגלת לשנות את פני החברה בקונסטילציה הפוליטית המקובעת שלנו מלבד שינויים קוסמטיים שלעולם לא יביאו לתוצאות הרצויות באמת – דרוש עם שיודע לכלכל מעשיו באופן בטוח, גם אם בביתו הוא לא הכי מומחה בכך – ויעידו המינוסים בחשבונות הבנק של רבים בציבוריות הישראלית: שני שקלים פחות לקוטג' ומינוס 20,000 שקל בבנק - כי חייבים לנסוע השנה לטורקיה ו/או לקנות נעליים חדשות לחג (גם אם מתפוצץ הארון מנעליים).
רק מפלגה עממית. הדרך היחידה היא לשחק במגרש שלהם. רק במקום בו ניתן יהיה לגרש את המושחתים מהבית שלנו שהפך שלהם, ושהצליחו להתברג בו למדליה אולימפית בדירוג העולמי. בעניין זה אסור להתמסמס כי עם חלוף הזמן עלול הכל ליפול כפרי בשל למשל ל
יאיר לפיד שיקטוף את הפירות – ואז אנשיו שאיננו מכירים כבר יסתירו מאיתנו את נוף המחאה האמיתי.
אם לא נתארגן כולנו כעת, כל האיכפתניקים לשינוי נכון ואמיתי – נשאיר את התקווה בידיים שהן אלו שתחלטנה מי יהיו הפרטנרים המחלקים את העוגה, תרתי משמע (בכנסת ובהחלטות האופרטיביות).
