חבל על הכסף שמוציאים על המשלחת הגדולה שיצאה לעצרת האו"ם בניו-יורק. השרים והפקידים שנסעו להסביר את עמדות ישראל יתקשו להצליח במשימתם: הם לא יצליחו לשכנע מי שאיננו משוכנע, וגם נאומו של ראש הממשלה בעצרת יישמע רק על-ידי חלק מהמשלחות וטיעוניו יפלו על אוזניים ערלות. כאשר הוא בא לנאום את "האמת שלנו" הוא מדבר כמעט אל חלל ריק. אבל אומרים לנו כי אי-אפשר להותיר את הזירה לאויבינו. נכון, אבל מדוע במחיר מופקע? והרי התוצאות ידועות מראש. בתקופה האחרונה שומעים יותר ויותר אצלנו את הטיעון שהאינטרס הפלשתיני צריך היה להיות הימנעות מלבקש את ההכרה באו"ם כמדינה עצמאית, כי הרי יום לאחר מכן לא יקרה דבר - לא גבולות מוכרים ולא הסדר אתנו שצריך להיות האינטרס שלהם כמו שלנו. במקום זה עלולה להתפרץ אש שכולם טוענים שצריך למנוע אותה. גם לאמריקנים יש אינטרס למנוע את החלטת האו"ם ולכן הם עושים מאמצים גדולים למנוע אישור של מועצת הביטחון הנדרש לקבלה לאו"ם, בין ברוב ובאין ברירה, בווטו. נתניהו יכול להיות בטוח שמסיבה זו האו"ם לא יקבל את הפלשתינים כמדינה עצמאית. לפחות, לא בסיבוב הזה. אלא שזו שמחת עניים ואם ראש הממשלה מודע לכך בתוככי תוכו הוא היה צריך לגמד את האירוע בניו-יורק ולא להפוך אותו לפסטיבל עולמי בו, למרבה הצער, לא הוא יככב למרות הופעותיו התקשורתיות, אלא אבו מאזן ומרעיו. מכאן, שאנו חיים בעולם האשליות: ראשית, האמריקנים לא רוצים להזדהות טוטלית עם ישראל כי אין להם רצון להצטייר כמוטים לטובת הישראלים - דעה שיותר ויותר התקבעה בחברה הפלשתינית ובמדינות ערב. זו למעשה הסיבה מדוע לשליחי ארה"ב קשה יותר ויותר לקדם את המו"מ. למדינת ישראל צריך להיות אינטרס להקל על בעלת בריתנו הגדולה והראשית. אבל כיצד עושים זאת מלבד מילים על הרצון למו"מ ישיר? לרכוב על הגב האינסופי של ארה"ב לא יכולה להיות המטרה אלא, לכל היותר, אמצעי. אבו מאזן מבין כי ממשלה ימנית בירושלים לא תוכל ללכת לקראתו את כברות הדרך שהוא חפץ בהן. הוא הוביל את הרכבת הפלשתינית שיצאה מזמן לדרכה ועתה הגיעה לתחנה הסופית שלה בניו-יורק. מבחינתו כל מה שעומד להתרחש במסדרונות האו"ם הוא לחיוב: יתקבלו הפלשתינים לאו"ם, מה טוב, לא יתקבלו, גם כן טוב, כי מעכשיו האשמה תיפול על ארה"ב שתוכל "לתקן דרכיה" בלחצים על ישראל. זה בעצם תוצר הלוואי הסמוי מכל מה שעומד להתרחש בימים הקרובים בניו-יורק.