לאחרונה השתתפתי בפאנל שעניינו "מה יקרה אחרי ספטמבר במזרח התיכון?". העובדות כפי שאני רואה אותן הביאו אותי שלא להיגרר למרוץ הפאניקיסטי והפופוליסטי של הפחדה מספטמבר. הגעתי למסקנה כי יש להכניס דברים לפרופורציות נכונות ולהביע את עמדותיי (שכמובן מחייבות רק אותי) בפני המשתתפים.
לשאלת המנחה "מה יהיה אחרי ספטמבר?" השיבותי בפשטות: "אוקטובר". בניגוד לרואי השחורות בחודש זה אני מאוד מרוצה ממנו. נולדתי בו ואף נישאתי בו לפני 40 שנים לרעייתי (עד היום וגם הלאה). כל זאת נועד כדי להבהיר שקשה לי להבין את הפאניקה שאחזה בנו, הישראלים, נוכח פניית הפלשתינים לאו"ם.
כותרות העיתונים המבטאות עמדותיהם של בכירים בציבוריות הישראליות כמו "צונאמי מדיני", "אסון כבד" , חשש קיומי" " מיליון פלשתינים צועדים לישראל" ועוד כהנה וכהנה אמירות מפחידות נועדו יותר לספק את רצון האומרים לכותרת בעיתון של מחר מאשר את המחר האמיתי.
הסטטוס קוו אומנם רע לישראל ודרושה יוזמה מדינית ישראלית. במזרח התיכון עליך לבחור בין שתי חלופות : ליזום ולהצליח או לקפוא על השמרים ולסגת לאחור. אך מכאן ועד היסטריה לאומית המרחק גדול.
ראשית, על מה המהומה? למען הדיוק ההיסטורי, החלטה על שתי מדינות לשני עמים התקבלה כבר ב1947 . החלטה שכונתה "החלטת החלוקה". ישראל של
דוד בן-גוריון קיבלה את ההחלטה על-אף שקרעה חלקים גדולים משטחה בעוד הערבים הגיבו באש ובאלימות וסרבו להשלים עם ההחלטה. אנחנו הסכמנו להסתפק בשברי מדינה ואילו הערבים העמידו צבאות של 7 מדינות נגדנו שחברו לכוחות מזוינים מקומיים. וכל זאת נגד מי? נגד 600 אלף יהודים, פליטי שואה , אודים מוצלים מאש שהצליחו להגיע לארץ בדרך לא דרך על-אף סגר בריטי. "מוזלמנים" שנאלצו בשארית כוחותיהם לאחוז בנשק ולהגן על חייהם.
אם כך ממה הפחד? צפת למשל, עיר הולדתו של
מחמוד עבאס, נועדה על-פי האו"ם להיות ברובה המכריע בריבונות יהודית- ישראלית. המיעוט הערבי בתוכה סירב להשלים עם ההחלטה וניסה לגרש בכוח את היהודים מבתיהם. משנכשלו, בניגוד לכל הסיכויים, במשימת הגירוש. נשמעו למנהיגיהם שקראו להם לעזוב את בתיהם ולרכז כוח על-מנת שיוכלו לרשת את בתי היהודים שיגורשו בניסיון הבא. ניתן אולי במסע תעמולה מסודר להפוך את הקורבן לתוקפן ואת המגרש למגורש. אך מכאן המרחק לפאניקה גדול.
צריך לזכור כי תהליך קבלת בעצרת הכללית לוקח חודשים רבים של דיונים בועדות שונות ובפורומים מגוונים. גם אם תתקבל החלטה דקלרטיבית ייתכן שהדבר יקרה בעוד שנה.
אז למה להנחיל אימה לציבור? העצמת מהלך ספטמבר של הפלשתינים היא, לדעתי, תוצר של הימין והשמאל הישראלי כאחד. יש בימין מי שחושב כי זריעת פחד ובניית דמון של איום קיומי תלכד את הציבור הישראלי סביבו בתקווה שימצא לכך ביטוי ביום בחירות. בשמאל הישראלי יש מי שחושבים במגמה הפוכה. אלו רוצים להציג את הממשלה ככושלת. כמי שאחראית בלעדית לבידוד מדיני מסוכן וכמי שבגלל מדיניותה השגויה ישראלים יחששו לטייל בחו"ל. גם כאן הקריצה לרווח אלקטוראלי פנימי היא בולטת. ועל כך אמר כבר ד"ר הנרי קיסינג'ר כי לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים.
כמי שאינו נוהג לטמון ראשו בחול אני מודע לכך שיש במהלך הפלשתיני גם סיכונים, אך לא כאלו שאיננו יכולים לעמוד בהם. הגדול שבהם הוא יצירת מצג בקרב הצבור הכללי של ידידתנו הגדולה והחשובה, ארה"ב, כי מדיניות ישראל מבודדת אותה בעולם. זה אינו עניין פעוט ערך אך בוודאי שניתן לתיקון במדיניות נכונה. כך גם מול ידידות אחרות כמו גרמניה, למשל.
בכלל הצגת המדינות התומכות בהצעה כאנטי ישראליות היא שגיאה . הרי רוב רובו של הציבור בישראל תומך בפתרון של שתי מדינות ואילו היה הדבר תלוי בו רובו היה מצביע בעד החלטת האו"ם.
אם כך, מדוע היראה הגדולה? גם סיכוי טומן המהלך בקרבו. אולי מעתה מדובר יהיה בקונפליקט בין שתי מדינות. חסל סדר התירוצים הפלשתינים "איננו שולטים על עזה", איננו יכולים להילחם בטרור" ועוד. מו"מ יתנהל בין שתי מדינות. האחת ישראל והשנייה, ספק מדינה אך עם הכרזה של עצרת האו"ם, פלשתין.
אולי יהיה קל יותר ופשוט יותר להגיע להסכם.
ישנו עיקרון אחרון וחשוב: ישראל עם חברה חזקה, עם כלכלה חזקה ועם צבא חזק היא תנאי לכל מהלך מדיני. מרכיבים אלו של החוסן הלאומי אינם טריוויאליים כבעבר וחשוב לחזר עליהם כבסיס לכל מדיניות. ישראל בפאניקה משדרת חולשה העלולה להוות פיתוי למי משכנינו. רק עם חזק עושה שלום. פחד ואימה בודאי שלא יובילו אותנו לשום מקום.
אין זה אומר, כמובן, שעלינו לנהוג במדיניות של התרסה. לפעול בעולם כאילו אני ואפסי עוד. דוד בן-גוריון אמר כי לא חשוב מה חושבים הגויים . חשוב מה עושים היהודים. והיהודים צריכים לנהוג בשום שכל. במתינות כשצריך , בעקשנות כשחייבים. בפשרנות כשאפשר ובנוקשות רק כאשר אי-אפשר אחרת. והעיקר ליטול את היוזמה , לחשוב באופן יצירתי וליטול סיכונים מחושבים מול סיכויים גדולים.
חוכמה מדינית, עוצמה צבאית, וחוסן חברתי הם המתכון לקיומה של ישראל פורחת לצד פלשתין משגשגת באזור.
