פתרון קבע זמני, או פתרון זמני קבוע?

"ארצות הברית היא מעצמה אדירה. אנחנו (מדינה) חלשה. ניתן להשמידנו, אך אי-אפשר לגרום לנו שנתאבד מרצוננו." - דוד בן-גוריון, 29 במאי 1949, בתגובה לניסיון אמריקני ללחוץ על ישראל להסכים לוויתורים. כפי שהוכחתי במאמר קודם, "פתרון שתי המדינות" מלכתחילה לא היה פתרון אמתי לשום דבר, אלא אם כן אנו מסכימים לראות בו פרוזדור לחיסולה של מדינת ישראל. הסרבנות של אבו-מאזן להכיר באחת משתי המדינות ב"פתרון" הזה הפכה אותו למעשה לבדיחה. כך גם הסירוב המתמשך לחזור לשולחן הדיונים, והמדיניות החד-צדדית של אבו-מאזן (המזוהה במערב כמחמוד עבאס), הפכה את "פתרון שתי המדינות" לבלתי ישים. ארבעה ראשי ממשלות ישראלים עשו מאמצים אמתיים להגיע להסדר של שתי מדינות לשני עמים, ללא הצלחה. הגיע הזמן שאנו ביחד עם שאר מצדדי ההסדר הזה נסיק את המסקנות. מי שמבקש כי למרות הכישלונות הללו אנו נאפשר למדינה ערבית נוספת לקום על חשבוננו, מבלי שהדבר יקדם את השלום, כמתנה חד-צדדית לצד השני, שתסייע לו להמשיך בתוכנית השלבים לחיסולה של ישראל, מופנה לציטוט שבראש המאמר שלי. עוד ראינו במאמרים הקודמים בסדרה זו כי התהליך החד-צדדי שבו פתחו נציגי הרשות, אינו מיטיב עם בני עמם, ובנוסף נוכחנו כי הוא עתיד ליצור מצב חסר מוצא. לאחרונה סירבה הרשות של אבו-מאזן אפילו לגנות מן הפה אל החוץ את פיגוע הטרור שהגיע מסיני ופגע באזור אילת. קשה להתפלא על-כך בהתחשב בכך שהחמאס שעומד מאחורי הפיגועים נמצא לפחות באופן פורמאלי בקואליציה עם הפתח בראשות הרשות. החמאס כידוע, אינו מסתיר את האידיאולוגיה הנאצית שלו. אילו אבו-מאזן היה מוכן להכיר בזכות היהודים למדינה, אך מכריז כי עלינו להסתפק רק בגוש דן, היינו יכולים לא להסכים, אבל היה ממה להתחיל משא-ומתן. אלא שאבו-מאזן, לא מוכן לתת לנו אפילו את גוש דן, הוא לא מוכן להכיר בכלל בזכותנו למדינה, וליתר ביטחון הוא אפילו מתכחש לכך שהיהודים הם עם. הדבר כמובן עולה בקנה אחד עם הכחשת השואה שלו. כל אלה וסימנים רבים נוספים מעידים על הינתקותה של הרשות מדרך הפתרון בהסכמה ובדרכי שלום. חוסר התוחלת הזה מותיר אותנו עם מצב קיים שיש להמשיך ולנהל אותו כדי למנוע התדרדרות שתפגע בשני הצדדים. בנוסף, המצב הזה של "שוברים את הכלים, ולא משחקים,"פותח בפנינו אפשרות לשקול מחדש גם את הפתרון הרצוי, ואת התהליך להגיע אליו.

האפרו-אמריקני שהציל את המצב

כדי ללמוד כיצד ניתן להגיע למודוס ויונדי עם הערבים, כדאי ללמוד מניסיונו של המתווך ראלף בנץ'. ראלף בנץ' היה דיפלומט אפרו-אמריקני שהגיע לאזורנו בשליחות האו"ם כסגנו של הרוזן פולקה ברנדוט שהיה אמור להביא להסדר מדיני בארץ ישראל בפרוץ מלחמת העצמאות. בנץ' היה ככל הנראה מספיק פיקח כדי ללמוד מהשגיאות של ברנדוט, שלא די בכך שלא הצליח להביא להסדר, למרות הצעות מאוד מפורטות שאותן העלה, ולמרות הניסיון לכפות אותן על הצדדים, אלא שהוא גם הצליח להשניא את עצמו על כל הצדדים ללא יוצא מן הכלל, עד שבסופו של דבר נרצח על-ידי הלח"י. דרך הפעולה של בנץ' הייתה שונה לחלוטין. הוא כינס מפגשים ישירים בין ישראל לבין כל אחת מארבעת מדינות ערב שגבלו עמה. המפגש עם כל אחת מהמדינות התנהל בנפרד, הן מבחינת המיקום והן מבחינת הזמן. כך הוא הצליח לנצל את היריבות בין מדינות ערב, ואת הפוליטיקות הפנימיות של כל אחת מהן. תופתעו לשמוע שגם אז סבלו המדינות הללו מחוסר יציבות עקב הפיכות. לא היה דיון עם ערביי ישראל, וגם לא התאפשר להם להשפיע. לבנץ' היה ברור כי הם יהוו גורם קיצוני שימנע פתרון. בניגוד לברנדוט שאת הצעות הפשרה שלו ביסס על עקרונות תיאורטיים, ובעיקר דבקות בתוכנית החלוקה ההיא מכ"ט בנובמבר, בנץ' העלה הצעות פשרה שהיו מבוססות על המצב בפועל בשטח, ותוך התחשבות בעליונות הצבאית שיצרה לעצמה ישראל בתום הקרבות. התוצאה הייתה שבתוך פרק זמן שנחשב הרף-עיין במושגי המזרח התיכון - כחצי שנה, הוא הצליח להביא לחתימת ארבעה הסכמי שביתת נשק בין ישראל למצריים, לבנון, ירדן וסוריה. טריק נוסף באמתחתו של בנץ' הייתה ההסכמה בין הצדדים שמדובר בהסדר זמני. כך כל אחד מהצדדים לא נדרש להצהיר על וויתור סופי. ההסדר הזמני הזה החזיק מעמד באופן מלא במשך 19 שנים. לא רע עבור הסדר זמני. במיוחד לאור העובדה שמאז ועד היום, אף אחת ממדינות ערב לא דרשה ואינה דורשת דבר ממה שהיא וויתרה עליו בהסכמים אלה. על ההישג הזה, זכה ראלף בנץ' לא רק להערכה מכל הצדדים, אלא אף בפרס נובל בשנת 1950. לרוע המזל, שליחותו של ראלף בנץ' הסתיימה, למרות שחיוניותו לתהליך הסדרת שביתת הנשק הוכחה כאשר הוא נקרא לחזור אליו שוב ושוב במהלכו. ממשיכיו של בנץ' לא למדו מניסיונו, וכינסו "ועידת שלום" בלוזן. לוועידה זו הם הזמינו משלחת ערבית משותפת, דבר שגרם לערבים ליישר קו עם העמדות הקיצונית ביותר. כצעד ראשון הם סרבו לקיום פגישות פנים על פנים עם ישראל, כדי שלא יתפרש מהן הכרה בקיומה. צעד זה גרם לחיסולם של המגעים הישירים שברובם היו חשאיים שהתנהלו באותה עת בין ישראל לירדן ומצריים, ואשר במסגרתם עלו פתרונות יצירתיים, כמו למשל פתרון בעיית הפליטים ברצועת עזה, או גישה ישראלית לכל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון תמורת מסדרון לים התיכון עבור ממלכת ירדן. בנוסף בחרו נציגי האו"ם להפעיל לחץ מדיני רק על ישראל, להשגת וויתורים רק מצידה, דבר שהגביר אף יותר את הסרבנות הערבית. הלחץ הזה הניב את הציטוט שבפתח המאמר. מיותר לציין כי הוועידה הזו נכשלה כישלון חרוץ. הנה קיבלנו זה לצד זה מרשם מדויק כיצד מקדמים תהליך פיוס, וכיצד מטרפדים אותו.

איך מיישמים זאת בימינו?

ראינו אם כן כי אחד המפתחות להצלחת תהליך כזה הוא הכרה של הצדדים, או לפחות המתווכים, במצב כפי שהוא במציאות, והימנעות מפתרונות המבוססים על עקרונות בלתי-מעשיים. נראה כי הציבור הרחב בשני הצדדים הבין את הצורך בפתרון של פשרה שלא יאפשר לכל הצדדים לממש את כל החלומות שלו. אך בעוד ההנהגה הישראלית גם פועלת בהתאם ואינה מעלה כלל דרישה לריבונות ישראלית בכל יהודה ושומרון, ההנהגה שמתיימרת לייצג את הצד השני אינה מפנימה את מה שברור לרוב הציבור שלה, וממשיכה לנהוג כאילו ניתן לחזור למצב שהיה ב-1947. גם אם קיימים בתוכה אישים פרגמטיים, הם מיישרים קו מתוך פחד עם הקיצוניים ביותר, ומצפים שישראל תקבל את כל דרישותיהם עד האחרונה שבהן ללא כל נכונות לפשרה, ובמיוחד לא בכל מה שקשור לטענת השיבה, אשר מיועדת לחסל את קיומה של המדינה היהודית. במקביל, באמצעות התעמולה שלהם, הם מנסים להפיח תקוות שווא בציבור תומכיהם. בתנאים כאלה, גם אם כוח עליון חיצוני כלשהו יכתיב לשני הצדדים איזה שהוא פתרון פשרה, דבר שהוא בלתי אפשרי בתנאים שנוצרו, אך גם אם זה יקרה בדרך נס או אסון כלשהו, המצב הזה יהיה זמני, משום שלפחות אחד מהצדדים, אם לא שניהם גם יחד, יתקוממו נגדו, וישאפו לשנות אותו בכוח. מהניסיון הנ"ל, למדנו כי אחת הדרכים להקל על מנהיגות להתאים את עצמה למציאות, היא האשליה כי אין מדובר בוויתור סופי, וזאת בתנאי שבפועל נוצרים בשטח תנאים המביאים ליציבות והשלמה עם המציאות. לאור כל זאת יש להסתגל למציאות הקיימת בשטח, ולהיערך לחיות עמה לאורך זמן, מתוך התניה תיאורטית כי היא אינה פתרון הקבע, ותוך שאף אחד מהצדדים לא נדרש לסגת מדרישותיו ומשאיפותיו באופן פורמלי. למעשה, אנו תקועים במצב הזה פחות או יותר כבר מאז 1993, וכל ניסיון לשנות אותו עלה בתוהו או הביא להחמרה של המצב לרעת שני הצדדים (למשל: השתלטות החמאס על רצועת עזה לאחר ההינתקות). ברור כי האכזבה מההליך החד-צדדי באו"ם תביא להתפוררות הסדר הנוכחי, ויהיה צורך לבנות אותו מחדש ולייצב אותו. הפעם יש לבנות את מוסדות האוטונומיה על בסיס כלכלי וסוציאלי, תוך יישום עיקרון האוטונומיה, ותוך נטרול ההיבטים הצבאיים של גופי אכיפת החוק בתוכה. עיקרון נוסף שלמדנו עליו הוא הצורך להוציא את הגורמים הקיצוניים ממעגל ההשפעה. ניתן לעשות זאת על-ידי משא-ומתן חשאי בעיקרו עם המדינות הערביות. מאליו עולות מיד השאלות - איזה קשר יש לסוגיה שלפנינו עם המדינות השכנות, ומה האינטרס שלהן להתערב? למעשה, עיקר הסוגיה מצוי דווקא בתחומן של המדינות הערביות הסמוכות ולחלוטין לא בידי רשות האוטונומיה. אלה הם אותם הנקראים "פליטים" החיים בארצותיהן בתנאים של אפרטהייד. למדינות אלה, במיוחד בימים אלה יש אינטרס להגביר את היציבות באזור, כדי למנוע אפשרות שמהומות יגלשו לשטחן, ויערערו את משטריהן. בנוסף הן זקוקות לתוכנית מרשל כדי להציל את הכלכלות שלהן. בתמורה, וכחלק מהרוח הדמוקרטית הם יבטלו את כל ההגבלות החלות על תושביהן המוגדרים כ"פליטים", לרבות מתן אזרחות וזכויות מלאות. הוכחה לאינטרס המשותף ניתן למצוא בשיתוף הפעולה המלא של השלטונות הצבאיים של מצריים עם ישראל בהמשך הסגר על רצועת עזה. שיתוף פעולה ששרד יפה אפילו את (ואולי בגלל) ניסיונו של ארדואן לערער אותו. מעורבות ישראלית חשאית ועקיפה בסיוע לאופוזיציה בסוריה, יכולה להגביר את המודעות במדינות השכנות לחשיבות שיתוף הפעולה עמנו. סיוע זה יוכל להיות מתורגם בבוא היום להסכם דומה עם השלטון הסורי החדש, כשבנוסף, בתמורה לדחייה ללא הגבלת זמן של המחלוקת על הגולן, אנו ניקח על עצמנו את האחריות לפתור את בעיית המחסור במים בסוריה. יש לנו ניסיון בכך. הפיכת סוריה למדינה סונית, תסייע לבודד את החיזבאללה בלבנון, דבר שיאיץ את האפשרות לייצור הסדרים דומים במסלול חשאי עם ממשלה לבנונית. ניתן להגיע לשיתוף הדרגתי של ירדן בניהול האוטונומיה, במיוחד לאור העובדה כי אזרחי האוטונומיה ימשיכו להחזיק בדרכון ירדני, ולאור הרצון שלהם להיות מעורבים בניהול המקומות הקדושים לאסלם. ניתן לערב את סעודיה כמשקיעה כלכלית בפרויקטים. במקביל אין טעם להשלות את הנהגת האוטונומיה או את תושביה לגבי עובדות שלא יהיה ניתן עוד לשנות, ולכן אין סיבה להפסיק את הבנייה ואת הרחבת ההתיישבות ביישובים היהודים הנמצאים בגושי ההתיישבות, שהם חוקיים לחלוטין. ושאין אפשרות ריאלית שנסכים לפנותם אי-פעם. כך יופנם המסר כי המצב הזה הוא קבוע. לא חייבים לקרוא לזה שלום, ולא פתרון קבע. העיקר שתהיה פעולה משותפת להרגיע את האזור כדי לאפשר לו להסתגל למציאות, במסגרתה ימשיכו ערביי יהודה ושומרון לחיות במסגרת אוטונומית, כאשר האפשרות היחידה לעצמאות מדינית, אם בכלל, תחול על רצועת עזה אם אי-פעם תתחולל שם הפיכה חילונית דמוקרטית. בטווח הלא כל-כך רחוק צפויה העלייה לישראל ממדינות המערב לגבור, עם התעצמות האנטישמיות המוסלמית בהן, וככל שהמשבר הכלכלי העולמי יימשך. גם תהליך זה יביא בסופו של דבר להשלמה עם המצב הקיים, שכבר כיום אינו הפיך. על-מנת להסיר ספק, גם כיום יש אפרו-אמריקני אחד שפעולה נבונה שלו, על בסיס לקחי הטעויות מהעבר, יכולה להציל את המצב. אלא שהפעם, ככל הידוע לי, הוא את פרס הנובל לשלום כבר קיבל.