מרים רות כתבה את "הבית של יעל" בשנת 1977 על ילדה המחפשת מקום פרטי לעצמה. נכנסתי לאחת מחנויות הספרים הגדולות. אחת הנשים ביקשה את הספר לבתה. הזבנית החביבה ענתה לה שהספר אזל. "בוודאי אזל", התערבתי, "אולי יש את האוהל של יעל במלאי?". חס וחלילה שלא אפגע בספר הילדים הנפלא של מרים רות, אך לא התאפקתי מלהתחבר למציאות. מציאות בה גדלים ילדים לאוהלים. אוהל אינו פסול בעיני, גם באופן בו משתמשים בו בימים אלה. בהיסטוריה שלנו זכורות המעברות. גם אלה היו ברובן אוהלים. אוהלים גדולים יותר מאלה של היום, האישיים הקטנים. כמה סימלי - בעבר אוהלים גדולים והיום אוהלים קטנים. פעם היינו חברה והיום פרטים שמרכיבים חברה. איש איש לעצמו, איש איש לביתו. והרי אחת הצעקות הבולטות של המאבק החברתי, הצדק החברתי, היא החזרה להיותנו חברה. איש לרעהו, ואהבת לרעך כמוך, כבד את... - ערכים שעם הפיכתנו לחברה קפיטליסטית נמוגו. כאילו לא זכרנו מאיפה באנו, למה אנחנו כאן, מה מטרתנו בעולם הזה.
יש משהו אמיתי במשבר גיל העשרה. בגיל 40 יש לפתע איזו חבירה לנוסטלגיה. חברויות מתחדשות, מתרפקים על סיפורי העבר, חוויות. זה המקום בו נעצרים לרגע, חושבים, נזכרים. הרצוי הוא להמשיך קדימה, אך יש את אלה שנעצרים בזמן וההתרפקות מחזירה אותם לאחור. חבריי בני גילי חווים רגעים אלה. כל אירוע חווייתי בהווה מנותח במבט גם לאחור. "המשבר של גיל ה-40" מציב אותי מפוקח יותר, שקול יותר, רגוע יותר ושלם הרבה יותר עם עצמי. השינויים הם לטובה גם אם יש את אלה ששמחים בנפילתך. לומדים לקבל את הגזירות כמשהו טוב, או בפי כל - "לראות את חצי הכוס המלאה". אתה לומד לחיות עם הזמן ולמלא אותו בדברים שגורמים לך להיות מאושר ושלם.
הלכתי עם אביב, בכורי, להופעה של יהודה פוליקר בקיסריה. 25 שנים לאלבום "עיניים שלי". הייתי בן 15 כשהתאהבתי במוזיקה היוונית ולהופעה בבית החייל בתל אביב הייתה השפעה חזקה על חיי. כמעריץ מושבע של פוליקר חוויתי את כל ההופעות האינטימיות והגדולות. אביב ועומרי גדלו על המוזיקה הזאת. ישבנו בקיסריה זה ליד זה, ולא הסרתי עיניי מאביב. כאילו אני חווה את העוצמות האדירות של פוליקר במילים ובלחנים דרך בני. "תקשיב למילים", לחשתי לו. אביב קם לרקוד לקצב המנגינה ואני ישבתי. כשעברנו לקידמת הבמה לחשתי באוזנו של בני "תסתכל ליהודה בעיניים". יש במבט הנסתר של יהודה עוצמה שאי-אפשר לתארה במילים. זו הייתה שלמות עבורי, התעלות של רגשות.
הערצתי לפוליקר היא מהמקום בו יש חיבור נפשי, מילים ומנגינה. הבטתי סביבי לקהל, לשמיים, בריזה מנשבת מהים, לילד שבי ולילד שלי שאיתי. חיבור כזה שהוא מין רגע נדיר בחיינו הסוערים.
כל אחד בוחר בדרך מיוחדת עבורו לזכור את החוויה. יש את אלה שמקשיבים ומצלמים בזכרון, יש את אלה ששולפים מצלמה ומצלמים ויש את אלה שכותבים. אני מאלה האחרונים, אולם לא התאפקתי וצילמתי תמונה אחת או שתיים. הרגשתי לא נוח כשצילמתי, אבל רציתי שלאביב תהיה מזכרת מתועדת מהחוויה המשותפת עם פוליקר בקיסריה. בסיום ההופעה אביב נראה מוטרד. בשקט האופייני לו אמר לי שהוא רצה להצטלם עם יהודה. "בהזדמנות אחרת", אמרתי. גם אני רוצה תמונה עם יהודה, לחשתי בסתר לבי. איך אביב הרגיש? איך התחבר לתחושותיי ללא מילים?
אביב נרדם בדרך חזרה הביתה. חלפנו על פני הווילות המפוארות של קיסריה. תחושת ניכור עזה עברה עליי עד שיצאנו מקיסריה. המעבר מהעוצמות הרגשיות וההיסטוריה של המקום לעושר הגשמי של הבתים המפוארים, הגם שהרומאים ניחנו בעושר ובשפע, היה כמעט בלתי נתפס מבחינתי. העושר נמצא בפנים, כולנו הולכים לאותו מקום, בדרך לשם אנחנו צוברים. בעולם של היום כל הצובר יותר ממון הריהו מאושר, סליחה, מדושן. מזל שיש את אלה שהרוח עודה מביאה אותם לאסוף בדרך חברים, לעזור לזולת ובעיקר לתרום. אדם שאינו תורם הוא אדם שאינו מועיל, אדם שאינו מועיל הוא אדם מתוסכל. לתרום זה לא רק לתת שקל פה ושני שקלים שם, לתרום זה בעיקר להתחבר זה עם זה, לראות את הטוב שבכל אדם ולחזקו. להופעה של יהודה הייתה תרומה עצומה לחזרתי לשפיות. יהודה, אני מודה לך! אביב, אני אוהב אותך!