מערכת המשפט איבדה את הצפון. אין ביטוי אחר שיתאר את התנהלותה בנושא אוהלי המחאה בתל אביב. במקום להעניק גיבוי מיידי וחד-משמעי לפעולתה של העירייה נגד פורעי חוק, השופטים שולחים שוב ושוב את הצדדים לנהל מו"מ - כאילו ששמירת חוק היא עניין למו"מ. הפופוליזם חדר לבתי המשפט, הפוסקים על-פי משבי הרוח של דעת הקהל והתקשורת, במקום על-פי החוק.
הבה ונזכיר את העובדות. האוהלים ברוטשילד וביתר חלקי תל אביב הוקמו שלא כחוק בשטח ציבורי. לא מדובר בהפגנה נקודתית ברישיון, אלא במגורים בלתי-חוקיים לאורך זמן. לא משנה כמה המחאה מוצדקת מבחינת תכניה; ברגע שהיא בלתי-חוקית - היא מאבדת את הלגיטימיות שלה. וברגע בו נוצר תקדים ולפיו אכיפת החוק כפופה למידת התמיכה או האי-תמיכה במי שמפר אותו - אנחנו במדרון המוביל במישרין לאנרכיה.
כמעט חודשיים סבלו תושבי שדרות רוטשילד ממפגעים קשים של רעש, סירחון ובטיחות. כמעט חודשיים שימשו חצרותיהם הפרטיות כבית-השימוש הציבורי של יושבי האוהלים. כמעט חודשיים לא יכלו לשבת בשדרה או אפילו ללכת בה. כמעט חודשיים היו צריכים לחשוש שמא ייתקלו בנרקומן כלשהו שהצטרף ל"חגיגה" מתחת לחלונותיהם. ובמשך השבועות הללו, עיריית תל אביב לא עשתה דבר. סליחה, היא כן עשתה: סייעה לפולשים.
בסופו של דבר, אפילו
רון חולדאי הבין שיש גבול לכל תעלול. כאשר האוהלים הלכו וננטשו, כאשר מארגני המחאה עצמם דיברו על מעבר לשלב הבא, החלו הפקחים להחזיר את השטח הציבורי לידי הציבור. אבל אז קפצו ארבעה מראשי המחאה - שרק שניים מהם, כפי שהודו בעצמם, בכלל ישנים באוהלים - ורצו לבית המשפט לעניינים מינהליים. שם הסתבר שהסמכות נתונה למחוזי. אז הם הלכו למחוזי. השופט
קובי ורדי נתן להם זמן להתפנות מרצון, אבל הם נשארו בשדרה. לבסוף אישר ורדי את פעולות העירייה, אבל נתן עוד שלושה ימים לפינוי מוסכם.
זה כמובן לא קרה. במקום זאת, הלכו הפולשים לבית המשפט העליון, שם קיבלו צו ארעי ליומיים נגד הפינוי. כאשר הגיע מועד הדיון, החליט השופט
עוזי פוגלמן לתת עוד שלושה ימים להידברות. נחזור ונאמר: בית המשפט למעשה אומר כאן, כי יש מפרי חוק שצריך לדבר איתם שוב ושוב ושוב, במקום להכריח אותם לציית לחוק. זוהי יריקה בפניו של השוויון בפני החוק, זהו ערעור היסוד המרכזי של שלטון החוק. ואת זה עושים שני בתי משפט, כולל הערכאה העליונה בישראל.
בפעם הבאה שבית המשפט בכלל והעליון בפרט יטענו שהם אינם מושפעים מהתקשורת, אני לא אאמין לאף מילה. משום שאם ורדי ופוגלמן פעלו כפי שפעלו מתוך אמונה שכך צריך להיות - משהו לקוי מאוד בתפישתם את חובתם המקצועית והציבורית. הרבה יותר סביר להניח, שהחלטותיהם נבעו מפופוליזם, מכך שלמחאה יש הרבה תמיכה ציבורית ותקשורתית. ושמא זהו גם ההבדל בין ההחלטה לשלוח את העירייה לנהל מו"מ עם העבריינים, לבין האישור שנתן בג"ץ להרוס באישון לילה שלושה בתים מיושבים במיגרון תוך סילוק ילדים ממיטותיהם.
