מיד לאחר שהסתיים הסיבוב הראשון בבחירות לראשות מפלגת העבודה, היה ברור שמי שיכריע את הכף בין יחימוביץ' לפרץ יהיו חברי המפלגה הוותיקים, שהצביעו ברובם להרצוג ולמצנע. לאור תדמיתם האשכנזית המובהקת של אנשי המפלגה הוותיקים, נראה היה ברור שיחימוביץ' האשכנזית תזכה לרוב רובם של קולותיהם, ותביס בקלות את פרץ הספרדי. אלא שהשוואת התוצאות בין הסיבוב הראשון לשני מגלה כי השד העדתי כבר מזמן יצא מן הבקבוק, והתפוגג באוויר.
בסיבוב הראשון קיבלה יחימוביץ' 14,203 קולות, ופרץ קיבל 13,616 קולות. בסיבוב השני קיבלה יחימוביץ' תוספת של 8,054 קולות, ופרץ תוספת של 5,206 קולות. סך-הכל מסתבר שיחימוביץ' זכתה ל-61% מהקולות הנוספים, ופרץ ל-39% מהם. מסתבר אפוא שחלק נכבד מוותיקי המפלגה הצביעו בעד פרץ, והעובדה שיחימוביץ' בכל זאת זכתה ביותר קולות, כלל איננה מעידה על הצבעה עדתית. לאמיתו של דבר, ההפך הוא הנכון.
ראשית, אם זכרוני אינו מטעני, התוצאה של 60:40 היא התוצאה הנפוצה ביותר בהתמודדויות שנערכו בעבר בין שני מועמדים. אין בתוצאה דומה כדי להצביע על העדפה מובהקת של אחד משני המועמדים, ואי-אפשר להסתמך עליה כדי להגיע למסקנות נחרצות. אם גם בין ותיקי העבודה זה היחס בין אשכנזים לספרדים, מלכתחילה תדמיתם האשכנזית היא מוטעית, ואם אכן היחס קרוב יותר ל-80:20, מסתבר שאנו מצויים במגמת מחיקה של חשיבות הנושא העדתי.
שנית, כמעט אין ספק בכך שלו נערכו הבחירות בין השניים בקרב כלל אזרחי ישראל, הייתה יחימוביץ' מנצחת בפער הרבה יותר גדול. האמת היא שהצלחותיו המובהקות היחידות של פרץ הן הצלחותיו במערכות הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, הצלחות שהתבססו על יכולתו המופלאה לארגן ארגזי מתפקדים. למרות שלעניות דעתי האישית, פרץ כלל לא נכשל במלחמת לבנון השנייה, שכלל לא הייתה כישלון כפי שמוכיח השקט המתמשך בצפון, התקשורת שרצתה ניצחונות ללא אבדות, דנה אותו לשבט, ועם ישראל שוכנע ומאס בו. די לקרוא את הפרשנים המצדיעים להצלחתו "לקום כעוף החול" מקברו הפוליטי, ולהגיע לסיבוב השני בבחירות המקדימות, כדי להבין שבמערכת הבחירות הנוכחית זכה פרץ להצלחה מפתיעה. מי שמתייחס להצלחה כזו ככישלון הנובע מהצבעה עדתית, אינו רואה אלא מהרהורי ליבו.
עמרם מצנע לא קרא למצביעיו להצביע עבור פרץ כיוון ששניהם בני עדה אחת, אלא כיוון ששניהם נמצאים הרבה יותר שמאלה מיחימוביץ'. לא רק מצנע, אלא כל אנשי מחנה השמאל המובהק התגייסו למען פרץ, כיוון שלא יכלו לשאת את התבטאויותיה של יחימוביץ', שהזכירה להם את עמידתם ליד ערש ההתנחלויות בגוש עציון, בחברון, באלון מורה, בסיני ובעזה. ניצחונה של יחימוביץ' לא היה ניצחון האשכנזים על הספרדים, אלא ניצחון מניפי הדגל החברתי על מניפי הדגל של שנאת המתנחלים. מי ששואף לאחדות ישראל, ולשיפור מצבם של העניים (ולא של ילדי כפר שמריהו), צריך לשמוח על ניצחון זה.
