החגיגיות וההדר של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, הייתה לפתיחה מרשימה של עונת הקונצרטים ה-23 של תזמורת ראשון שנגנה בתל אביב במשכן האמנויות. לתזמורת קהל נאמנים תל אביבי המופיע לכל הקונצרטים הנערכים מדי פעם בתל אביב וממלא את האולם עד אפס מקום.
שתי המילים "הסימפוניה התשיעית" מעניקות כבר את ההתרגשות, משמשות הבטחה לקונצרט חגיגי בו משתתפת תזמורת גדולה, מקהלה, זמרים סוליסטים, טקסטים נפלאים מיצירה של המשורר פרידריך שילר ומוזיקה מרוממת של בטהובן.
התשיעית, מנוגנת לעתים לא קרובות בתזמורות העולם בשל הסיבה הפשוטה שהיא מחייבת מקהלה של נשים וגברים וחזרות מיוחדות וכן 4 זמרים המצטרפים למקהלה ולתזמורת לסדרה של ורייציות עם שירה ותזמורת בחלק האחרון של הסימפוניה.
המילים של "האודה לשמחה" של שילר שתי המקהלות שאוחדו למקהלה אחת, לקונצרט זה: מקהלת האופרה הישראלית והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ומחול מירושלים, שרו בגרמנית שפתו של שילר כמו גם הזמרים הסוליסטית ששרו בשפה הזו. האודה שהוא שיר הלל לעולם המתאר גם את הכאב, את התקוות את אחוות העולם (האידילי, כמובן). בעברית נשמע הבית הראשון כך (תרגום יפה של אהרן אשמן מלפני עשרות שנים)
רונו גיל, זה נר אלוה
שיר מזמור לקראת חדווה
בלבבות נוטפי שלהבת
נתייצב על סף נווה.
יד קסמיה, מאחדת
את אשר החוף יפריד
כל בני האדם אחים הם
באשר כנפה תמריא"
המוזיקה של בטהובן היא כל כך חגיגית וסוחפת יחד עם עוצמת התזמורת וקולות המלאכים של המקהלה, שחלק זה ביצירה הגדולה ממילא הופך אותה לבלתי נשכחת. תזמורת ראשל"צ, בניצוח דן אטינגר ( שהוא גם מנהל התזמורת) זכתה את באי הקונצרט בחוויה מרשימה.
התשיעית של בטהובן נכתבה על-ידי המלחין בשלבים. את האודה לשמחה, קטע המקהלה והזמרים המעלה את היצירה לפסגות של מוזיקה והרמוניה בין תזמורת וקולות, כתב שלושה עשורים לאחד שהציעו לו לכתוב מוזיקה לאודה של שילר ורק בשנת 1822 חיבר בטהובן את המוזיקה כחלק האחרון של הסימפוניה התשיעית. כל הסימפוניה נעה מבחינת תכנה מסביב לרעיונות של אופטימיות ואהבת החיים, יאוש וכשלון ושוב אושר וחדווה לקראת השיא של שירת המקהלה. קטע המקהלה מאוד פופולרי אצל אוהבי מוזיקה ואף משמש המנון מדינות האיחוד האירופי, מנוגן באירועים חגיגיים בארצות רבות ונוגן כך בעבר.
ליאונרד ברנשטיין בחר בסימפוניה זו לקונצרט בברלין המאוחדת של אחרי נפילת החומה. בטהובן היה בן 54 כאשר נוגנה לראשונה הסימפוניה ב-7 למאי 1824. הקהל, לפי המיתולוגיה של חיי בטהובן יצא מכליו מרוב התלהבות ובטהובן שעמד עם הגב לקהל, חרש לגמרי וניצח על התזמורת והמקהלה מבלי לשמוע כלום, לא שמע גם את מחיאות הכפיים הסוערות. הנגנים סובבו אותו כדי שיראה את הקהל הנלהב. בטהובן נפטר שלוש שנים אחרי נגינת בכורה זו.
