בשבוע שעבר נחנך בחגיגיות היכל התרבות שבקרית ארבע. באירוע המפואר השתתפו אנשים רבים, פוליטיקאים, מתיישבים וכמובן אמנים שהכריזו על כוונתם להשתתף במאורע, ולבעוט במוסכמה הבריונית של אנשי הרוח. אותם אנשי רוח הכריזו בפומבי, שכפות רגליהם לא תדרוכנה, ושפיהם המלעיז לא יהגה שום הברה מעל ה"במה הכבושה". לפני קצת פחות משנה עמד היכל התרבות באריאל בפני מצב דומה, אך למרות זאת, ידוענים נכנסו אליו בזקיפות קומה ויצאו בגאווה עילאית, עשו את מלאכתם למען ייוודע ולמען יכירו כולם - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. לא לחינם בחרו אנשי המעשה לכונן את היכלם דווקא בתקופה זו. למהלך כזה יש מסרים רבים. מסרים שלא מותירים את זירת העם בהיסטריה שניסו לכפות כלי התקשורת עלינו, מסרים מחודדים המכריזים על ריבונותנו בכלל חלקי ארץ זו. דווקא בימים אלו, כשאבו מאזן מנסה לקדם מדינה באמצעות האו"ם ובמסגרת מהלך חד-צדדי, עלינו להכריז בכל קצוות תבל, לאוזני כל ראשי המדינות הנמצאים ברשתו של אבו מאזן: אנחנו ממשיכים לבנות, ממשיכים להיבנות, לא חדלים מלממש את זכותנו הבלעדית על ארץ זו ולא מפסיקים לממש את עניין תקומת ישראל בארצו מולדתו, נחלת אבותיו. בחנוכת הבית הוזכרו שמותיהם של אנשים רבים שהניחו לפני כארבע-עשרה שנה את אבן הפינה של ההיכל, אנשי אמונה, אנשי מעשה שחתמו ברמ"ח איבריהם את שייכות הארץ לנו, אנשים שלא הסתפקו במילים ותקעו בעצמם דגל שמנציח זכות ראשונים ותנופת התפתחות אדירה. בין האישים הנכבדים, הוזכר שמו של רחבעם זאבי הי"ד, שהיה שר בממשלת ישראל ונרצח בהתנקשות מחבלים לפני כמעט עשר שנים. על רחבעם מדובר רבות. אהבתו היוקדת לארץ ישראל הייתה שקופה לכל, נהוג לספר על האיש, שהכיר כל שביל ופינה בארץ ישראל, כל נחל ושעל. הוא היה תומך נלהב של התנופה וההתפתחות בארץ ישראל, ואף לקח חלק מרכזי בהגשמת שיבת ציון כהלכה. רחבעם ראה בשלום שק עמוס בסכנות, וכפי שהעיד על עצמו פעמים רבות, הוא פחד ממנו - מהשלום. גם לנו יש סיבות רבות לחשוש מהשלום, אך ישנן דרכים רבות להתמודד עם החשש הזה. ניכר שמצד ישראל, התמודדות עם חששות השלום המדומה מתבטאת בעיקר בהתרפסות ובהתכופפות. האויב הערבי שמגלה לנו פעם אחר פעם מדוע אינו כשיר לשלום, מצליח לכופף מדיניות המסתתרת מאחורי האפשרות שלא קיימת - שלום. לצערי, חלק מהחששות הצפויים להתממש רק לאחר בוא ה"שלום", עלולים להתפוצץ בפנינו כבר עכשיו, מכיוון שכל עוד אין הדרישות מצויות בפינו, ואנו בעצמנו חלוקים בנוגע לזכותנו על הארץ, איך נוכל לבטא את שעל לב אבותינו כבר 4000 שנה?! איך נוכל להקרין לעולם את נס קיומנו, משוש חיינו בארץ ישראל אם חמש-מאות אמנים חתומים על מכתב שערורייתי שבין כתביו ניתן למצוא הסתה ברורה, המייחסת למתיישבים בקריית ארבע אלימות יומיומית, פרעות וקיצוניות? כיצד יבין העולם מה שלנו משחר קיומנו אם פעם אחר פעם אנחנו אלה שמכניסים עצמנו לבורות ללא תחתית, כאלה שהביאו עלינו את דרישת העולם לחזרה לגבולות 67' והם אינם ברי-הגנה, וזה רק כתנאי מקדים להסכם שלום עתידי. הרי מגופנו יוצאות חתימות הנגד ומסרי האנטי, בכספינו פועלים התיאטראות שחלק משחקניהם מסרבים להשתתף במופע תרבותי, ומופע זה - גם הוא הגשמת זכותו הבסיסית של כל אזרח. ובכן, למרות כל אלה, יש בכוחנו להבהיר לעולם את עוצמת העם היהודי, בכוחנו לשאת את נס קיומנו ולהניף את דגלנו, יש בקרבנו אנשי חיל שעסוקים בעשייה היומיומית, כאלה שלא מתייאשים מן המצב, וממש כמו גנדי, פועלים לחשיפת האמת הזכה, באמצעות הסברה כשרה, והתיישבות אמיצה בכל חלקיה של ארץ ישראל. הסרט האדום שנגזר חתם שנים של בנייה ותנופה, והכריז על נכונות לאומית לפריחה מחודשת ומרעננת, כזו שתביא במוקדם או במאוחר קץ לסייגים המיותרים שהצבנו לעצמו, כזו שתסיר מכל לבב את הספק. תקופה שתפתח את עינם של הסומים שהסתתרו מאחורי אקט השנאה העצמית. לא עוד יהודים שלא ביקרו מעולם בעיר האבות, לא עוד מנהגי תיירות במקומות הקדושים לנו. "איננו זרים במדינתנו"! זה לא שם של עוד הצגה שתעלה בקרוב בהיכל החדש, זוהי המציאות שלנו כאן, זוהי מהותנו בארץ ישראל. וככל שנשכיל להבין אותה מהר יותר, נוכל ליהנות מיותר תרבות, יותר מופעים ויותר הצגות, מציאותיות יותר ומציאותיות פחות - כי גם לתושבי חברון מגיע, כמו לכולם.