ד"ר רוני צירינסקי, חוקר מדיה ותרבות בוגר אוניברסיטת הרווארד, פרסם מאמר בנושא תוכניות הבישול שמחליפות את הדיון הציבורי בבעיות האמיתיות של החברה. הכותב מתאר היטב את הריאליטי הזול והפופוליסטי, את הדיון הרדוד בסוגיות חברתיות. בסופו של דבר ה"שפע" הטלוויזיוני כה חסר לנו בחיי היום-יום עד שאנו רעבים לקסמו של המסך הקטן המרחיק אותנו מטרדות אמיתיות. לאיזו חברה אנו מגדלים את ילדינו? מה עתידם במדינה שמעדיפה לדון בכל מלבד בעיקר?
ולא רק תוכניות הבישול הפכו לחלק עיקרי בתפריט היומי הטלוויזיוני. כך גם תוכניות הבריאות שממלאות את שעות השידור במומחים וב"מומחים". הקלות בה משתחלים "מומחים" אלה לחיינו מוגשת לנו על-ידי התקשורת בלי סינון, בלי בדיקה מעמיקה. כך קיבל שעות מסך נוכל שהציג עצמו מומחה לגמילה ונחשף על-ידי
רפי גינת בתוכניתו "כלבוטק". כך עוברים רופאים מומחים מהשורה הראשונה למסך הקטן ואף לאינטרנט כמנחי תוכניות בריאות. מייעצים, מכוונים ומחנכים את דור הצעירים שהמקצוע בו בחרו אינו אלא למראית עין. כמו אומרים "תראו אותי", תעשיית
עובדים זרים יכולה לעבוד ואני מייעץ ומרוויח. בדרך הזו גורמים אנו לחברה לזילות של מקצועות שבעבר הלא רחוק זכו להילה - מקצועות השירות הציבורי.
ומהמקום שאין תמיכה פנימית יוצאת מחאה. הנפגע העיקרי ממחאה זו הוא הציבור, כי באין אוזן קשבת מופעל הלחץ על הציבור. ראינו זאת במחאה הציבורית, בשביתות ובעיצומים בבתי החולים וברכבת ישראל. הציבור אדיש ולכן הציבור משלם או ליתר דיוק מקבל ב"הבנה" את השביתות. "כאן שביתה", "כאן לא מודיעין" - שלטים זמניים שהופכים קבועים.
מי מאיתנו שניגש למקום לא מוכר לו תר אחרי החדר, המשרד, האיש, ומאחר שאינו מוצא שואל את הנקרה בדרכו. בעבר הייתה עמדת מודיעין בכניסה שאוישה על-ידי אדם שכל תפקידו היה לעזור. היום המודיעין הוא ממוחשב אם בכלל, ועל כל דלפק, אשנב או דלת תלוי שלט מודפס בסגנון של "אל תפריע לי לא לעזור לך", דהיינו "כאן לא מודיעין", ויש המרבים במילים ותולים דפי הנחיות כאילו באנו עד הדלת כדי לקרוא. ואז מגיע ערב חג. כמה אנו אוהבים חגים. קניות. ארוחות. לתרום לנזקקים כדי שיוכלו לאכול, לחגוג את החג. אבל זה קורה רק בחגים כי בשגרת החיים אנו עסוקים בהישרדות האישית. אי-אפשר לעצור לרגע קט ולהביט סביב.
אני מביט על שני בניי הצעירים שהתמימות עודה מפעמת בהם. יש ברגעים קטנים אלה אושר אמיתי. כולנו היינו שרויים בה, חלקנו אף מתרפקים עליה אך רובנו מעדיפים לחנך את ילדינו לשרוד. לשרוד בעולם אישי, לא בעולם שהוא חברה.