המוח הישראלי אוהב את התבניות המפתיעות. קופירייטר מוצלח ששכרו אותו האחראים למניעת תאונות דרכים הציע "בכביש אל תהיה צודק, תהייה חכם", ומאחר שהאידיאל הישראלי הוא להתקוטט ללא הרף על "להיות צודק" ולעזאזל החוכמה, הפכה הפרסומת הזאת לדיבר האחד עשרה בעשרת הדיברות. לא בטוח שבדקו את התבנית הזאת, בה מציבים מצד אחד את הצודק הנאיבי, ומצד שני את החוכמה המנוסה שראתה כבר את הכל בעולם והיא יודעת כי להיות צודק היא משקולת על ידיו ורגליו של האדם שרוצה להתקדם. הוא צריך להיות חכם, להשתחרר מן "הצודק" כדי להגיע להישגים. אי-אפשר גם זה וגם זה. התבנית אומרת כי זה או צודק או חכם. בכביש, במקום של חיים ומוות, זה קודם כל ומעל לכל חכם, ומן הכביש המרחק לאמת מוחלטת בכל תנאי ובכל מקום במרחק איננו גדול.
קשה להצליח להסביר כי החוכמה הזאת איננה חוכמה כלל ועיקר. האמת היא שאין לך אי צדק גדול יותר מאשר צדק שאיננו חכם כשאידיאל הלאומי הוא או-או. מי יסכים ויודה כי האידיאל הוא צדק שהוא גם הישר, גם הנכון, גם הראוי, וגם החכם, כי צדק שאיננו חכם, אין לו קיום אלא לשעה, אלא לטווח הזמן שיחצנים וקופירייטרים מניחים על המדף, עליו החיים תמיד קצרים. בוכל זאת, כדאי לנסות...
המוסר הטבעי והספונטאני לא סובל את הקברניטים או את הפרשנים או את היועצים הפוליטיים המטאטאים את הצדק מתחת לשטיחים הפשושים לרגליהם והמחליפים אותו בעורמה ובתרגילים ובהברקות של אי-קיו חסר עכבות. לכן מתחכמים לכל מי שמודאג מוסרית ואומרים לו כי האלטרנטיבה לחוכמה, הצדק, מצטלמת טוב, נשמעת טוב, נדרשת טוב, אבל היא מוליכה לגיהינום כל הכוונות הטובות, ולכן מוסרי היא להיות חכם ולא צודק. זה בלתי נסבל. זה עובד אומנם זה עבד תמיד. זה גם כנראה יוסיף לעבוד. אבל זה בלתי נסבל. מעין בלתי נסבל שלומדים לחיות איתו...
לכן טוב יותר לומר את ההיפך. המוסר המתוחכם אוהב את הקברניטים את הפרשנים או את היועצים הפוליטיים הלוחמים בלי לנוח רגע על צדקת דרכם. הוא לא דורש מהם להיות חכמים. השטיח האדום של הצדק הוא כל מה שיש מתחת לרגליהם, הרימו אותו, לא תמצאו מתחתיו לא עורמה ולא תרגילים ולא שום דבר מין המין הזה. צדק. צדק נטו. הצדק הזה, אילו היה לו גם תוקף במציאות, היה נעשה מיד אחראי לפתגם כי הדרך לגן עדן רצופה בכוונות טובות.
אבל זה לא המצב. הצדק איננו האסיר הפוליטי האחד בעולם. לכל פוליטיקה יש אסיר צדק פוליטי משלו. אין דרך אחת בעולם לגיהינום ואין דרך אחת לגן עדן. הכל הולכים, או לשם או לשם, או גם לשני המקומות גם יחד, גם לתהום וגם לשמים. אם הצדק הוא טיפש, ואיננו לוקח בחשבון את הצדק של הזולת וחושב שהוא הצדק של הזולת הוא הוא הצדק הטיפש, והיפוכיהם בגולם, הולכים הצודקים יחד אל השמים ומגיעים ביחד לגיהינום.
זה קורה לעיתים מזומנות. ההיסטוריה מלאה בעורמה שסירבה להיות צודקת ובצדק שסרב להיות חכם, מפני שההיסטוריה מלאה באו-או, הרבה יותר משהיא מלאה בגם-גם.
זה קרה עכשיו גם בניו-יורק. על הבמה באומות המאוחדות עמדו שני נואמים שדיברו במגה-מיקרופונים כל אחד ואחד אל תחנות השידור שלו, זה בירושלים וזה ברמאללה ושניהם התנו באוזני שומעיהם כי הם הולכים לדבר אמת. הם הולכים לדבר צדק. בלי חוכמה כמובן. בלי "גם וגם". רק ב"או ואו". הם הצליחו לתמרן את כל הקהילייה הבינלאומית לבוא ולהאזין לרטוריקה פטריוטית המעלה על נס את דגלו של הצדק המוחלט, הסטרילי, הנוקשה, חסר הדמיון, התובעני, המסלק מן העולם כל תקווה למפגש בין צדק לבין צדק .
איש לא דרש חלילה לא מן הפטריוט האחד ולא מן השני לדחוף את הצדק אל מתחת לשטיח ולהעניק בחוכמה ויתורים ורק ויתורים לשם ויתורים, לזולת. הציפייה הייתה כי אולי יגיעו שני הנואמים המזהירים לכלל תובנה כי יש צדק חכם בעולם, ושיש לו סיכוי למצוא חן וחסד גם בקרב האוכלוסיות שזקוקות לצדק חכם כדי לחיות, פשוטו כמשמעו לאורך ימים. זה לא קרה. הנואמים חוזרים הביתה לקול תשואותיהם של חסידי הצדק נטו ויהי מה, שאם מוהלים אותו חלילה בקצת חוכמה הוא צדק משול לבגידה. מה נשאר? צדק? לא. אין צדק באובדן התקווה כי יש לצדק של האחד סיכוי להגיע לפשרה עם הצדק של השני. אובדן התקווה הוא אי צדק שאין שני לו.
אם להיות פטריוט משמעו להריע למי שאיננו משאיר לצדק של הזולת אלא אופציה של מלחמת חורמה של צדק בצדק, אזי או שנתרוקנה משמעותו העמוקה של הביטוי פטריוט או שנתרוקנה משמעותו העמוקה של צדק חכם.
כדאי לעצור. להירגע בירושלים ממחיאות הכפיים של ירושלים ולהירגע ברמאללה ממחיאות הכפיים של רמאללה. אי-אפשר להושיט יד זה לזה כשהידיים השתיים של כל אחד מוחאות לעצמן כף אל כף.
