דחיית ההכרה במדינה משלהם עלולה לדחוף את הפלשתינים לתרחיש-אימים אלים של אינתיפאדה שלישית. ככל הנראה זו תפרוץ כצעד ברור של אכזבה מצידם, אם אומנם לא ישיגו את מבוקשם להכרה במדינתם - לא במועצת הביטחון ולא בעצרת האו"ם. ברוב ייאושה עלולה הרשות הפלשתינית, עוד קודם לכן, להכריז באורח חד-צדדי על קיומה של מדינה עצמאית. אלא שבכך היא תפר, בעליל, תנאי-בל-יעבור שהוצב לה: להכיר במדינת ישראל השכנה, ולחדש עימה את המו"מ.
מעבר לכך עלולה לפרוץ אינתפיאדה שלישית, משוללת כל רסן. לא מן הנמנע שהיא תחל בצעד "מינורי", של הפגנות-המונים, שיתפשטו לעבר מחסומים ויישובים יהודיים בגדה. יהיה זה, בהכרח, אות למעגל הולך ומסלים, שבו ישתלבו גם החמאס בעזה וגם ערבים ישראלים מותססים. בניגוד לשתי האינתיפאדות הקודמות, עלולה הפעם ההידרדרות לאבד כל שליטה ופרופורציה. יהיה זה כשהיא תגרוף גם את מצרים וטורקיה, ואולי אף את סוריה וירדן, שלא להזכיר, את החיזבאללה.
כדור שלג תרחיש- אימים ואלים שכזה איננו, בהכרח, פרי הדמיון. בעטיו של הלך-רוח ציבורי גועש הוא עלול להתממש ולהתפשט ככדור-שלג. בסופו של דבר הוא יביא גם להתמוטטותה של הרשות הפלשתינית, שכבר עכשיו ניצבת על כרעי תרנגולת. יהיה זה, כמובן, סופו של אבו מאזן, נביא הדגל והזעם של "פלשתין החופשית", והתגשמות חלומו של החמאס משכבר הימים. בלחץ הרחוב הפלשתיני והערבי יסכן התרחיש הזה את הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן, כש"האביב הערבי" יפרוץ אז בכל עוזו.
החזות הקשה של חדלון האפשרות להסדר מדיני איננה חיזיון של שווא. בלית ברירה היא תותיר את ישראל ניצבת אל מול עולם מוסלמי עויין המשחר להשמדתה, כשעל מלאכת הטרף מנצחת אירן. במקרה הרע אין לישראל, במצב-ביש שכזה, אלא לסמוך על כוחה שלה. במקרה הטוב יסייעו בידיה ידידותיה הנאמנות, ובראשן ארה"ב וגרמניה, שלא ינטשוה. כך או אחרת, מה שברור הוא שאין לזלזל בתרחיש האימים שרובץ לו בפתח.
