המלצותיה של ועדת-טרכטנברג רחוקות מלהושיע כל מי שמחפש צדק חברתי. האמת היא שמלכתחילה לא נתלו בה תקוות, מה גם שהוועדה עצמה הייתה מספיק כנה כדי להנמיך ציפיות ממנה.
מעבר לזה מועטים הסיכויים שבמציאות הקיימת אכן ייושמו ההמלצות ככתבן וכלשונן. ניסיון העבר הרי מלמד שבסך-הכל מדובר בעוד ועדה של טיוח. עם זאת יש לציין לשבח את גילוי הלב של מי שעמד בראשה. אחרי ככלות הכל, לא כל יושב-ראש אחר היה מוכן להתוודות בווידוי, נוסח מנואל טרכטנברג, שלא הצליח למצוא מענה למרבית המצוקות.
וחוץ מזה, מרקיז, הרי מדובר בהמלצות בלבד. הדעת נותנת שכמעט כל מה שהיה הוא גם מה שיהיה; אולי בוואריאציות קטנות, אבל גם אז באיחור גדול. כך או אחרת, אין בהמלצות כדי לתת מענה מיידי. הצרה היא שמזועקי הצדק החברתי נבצר להמתין עד בוש.
על פניהן נראה שההמלצות רק ייקברו במגרה ויעלו אבק. ניסיון העבר כבר הוכיח שהמלצות-ועדה הן על הנייר בלבד. במקרה הרע יהיה ביצוען כושל ובמקרה הטוב - רק חלקן המזערי יתבצע.
סיכויים אפסיים אלא שאחרי ככלות הכל זה היה ידוע מראש. בסופו של דבר ההמלצות הן ארוכות-טווח ולכן אפסיים סיכוייהן לשרוד. לכל היותר הן משתנות במרוצת הזמן, אם אינן מתאיידות כליל. קרוב לוודאי שעד שהן יוצאו בכלל לפועל - כבר תיפח הממשלה הנוכחית את נשמתה. ואז, אללי, אולי גם לא תכיר בהן ממשלה חדשה.
אם לא די בפסימיות הזאת, הרי שהיא עוד תלך ותגבר. כך, למשל, עם פרסום המלצות הוועדה - יגיע הקץ להמשך הרפורמה במס-הכנסה; מס החברות לא יופחת עוד, כפי שקובע מתווה התוכנית, וכמוהו יהיה זה גם גורלו של המס השולי הגבוה, שבסופו של דבר רק יעלה.
אין תמה, אפוא, שפעילי המחאה רואים בהמלצות ועדת-טרכטנברג לא יותר מכיסוי של עלה-תאנה. מה שברור הוא שאין בהן כדי לפתור, כהוא זה, את מצוקת מעמד הביניים. בלית ברירה נגזר על הפעילים לחדש מיידית את מאבקם, והפעם אף ביתר שאת. לפחות עד שיצא מן הארובה עשן לבן.
