על העוקץ - ועל הדבש

כמה שזה היה צפוי. לא חלפו 24 שעות (כולל לילה) מאז הגישה ועדת טרכטנברג את המלצותיה, ועד שחבורת ליף-שפיר התייצבה בפני סוללת עיתונאים ומתחה עליהן ביקורת קטלנית. וכדי שלא לומר שאין למוחים גם רעיונות משלהם, הגיע האולטימטום לראש הממשלה: או תקציב חדש עד 29 באוקטובר - או שנחזור לרחובות. נניח בצד את גסות הרוח שבהצבת אולטימטום פומבי לראש הממשלה ונעסוק במהות. אפילו אם בנימין נתניהו היה רוצה להיענות לדרישה המחוצפת הזאת, היא נוסחה כך שאין שום אפשרות להיענות לה. קודם כל, שינוי של תקציב אינו בסמכות ראש הממשלה; צריך אישור ממשלה ואחר כך את אישור הכנסת בשלוש קריאות. שנית, בניגוד למה שחושבים המומחים-מטעם-עצמם, העברה של מיליארדי שקלים מכאן לשם אינה נעשית בן-לילה, אלא מחייבת עבודה מסודרת ומורכבת. שלישית, לעשות את כל זה בחודש שיש בו בקושי 15 ימי עבודה (ומשרדי הממשלה יוצאים לחופשה מרוכזת בסוכות) - זה לחלוטין בלתי אפשרי. אבל, כאמור, ממש אין מקום לפליאה. כבר מזמן התברר, שלצד רבבות מוחים כנים על מצוקות אמיתיות, יש במחאה הזאת הרבה מאוד פופוליזם ועוד יותר הרבה מאוד פוליטיקה. קחו דוגמה קטנה אחת: מי שייצג את יושבי האוהלים בתל אביב במאבקם המשפטי נגד הפינוי, הוא עו"ד מיכאל ספרד - איש שמאל קיצוני, שמייצג פלשתינים כמעט בכל נושא אפשרי ואומר בגלוי שאצלו הכל פוליטי. אמור לי מי פרקליטך - ואומר לך מי אתה. חוץ מזה, האם לישראלים באמת כל כך רע? שני סקרים שמתפרסמים (יום ד', 28.9.11) לקראת ראש השנה מגלים, שקרוב ל-70% מהנשאלים אומרים שמצבם טוב. באחד הסקרים אף אמרו קרוב ל-90% מהמשיבים, שלא היו חיים בשום מקום אחר. וכדי שלא תחשבו שזה משהו מקרי, הנה נתון מסקר בינלאומי של מכון גאלופ שנערך אשתקד: ישראל מדורגת במקום השביעי בעולם בשביעות הרצון של אזרחיה, כאשר 62% מהם אמרו שהם משגשגים. לשם השוואה: את המקום הראשון תופסת דנמרק עם 72%. היו השבוע גם סקרים פוליטיים. הכותרות עסקו בעיקר בהתרסקות של קדימה מול העלייה של העבודה (אגב: מפלגות שנמצאות בכותרות בדרך כלל מזנקות בסקרים הסמוכים להן), אבל הנתון החשוב ביותר היה שגוש הימין שומר על כוחו והיה משיג גם כיום 65 מנדטים. כלומר: עם כל הטענות - שרבות מהן מוצדקות - כלפי הממשלה, הציבור עדיין נותן בה את אמונו. באחד המאמרים שהגיבו על המלצות טרכטנברג נאמר, שאם זה מה שהשיגו 5% מהישראלים - תארו לעצמכם מה היה קורה אילו 10% היו יוצאים לרחובות. אלא שזוהי בדיוק הנקודה: המוחים רצו להגיע למיליון איש באותו מוצאי שבת לפני חודש, בעוד בפועל מספר המפגינים היה 400,000. ודאי לא נתון שיש לזלזל בו, אך עושה רושם שזהו הגבול העליון של המחאה. גם בגלל שקשה להזדהות עם דרישות פוליטיות הזויות, וגם משום שבסופו של יום - לא כל כך רע לנו כפי שמנסים לטעון. בערב ראש השנה תשע"ב, המאזן של ישראל לגמרי לא רע. תמיד יכול להיות טוב יותר, ויש לנו לא מעט טענות צודקות. אך השורה התחתונה היא, שאנחנו חיים במדינה מצליחה, שיצרה יש מאין בתוך שני דורות ותחת איום מתמיד על קיומה. שכל העולם בא ללמוד ממנה בשורה של תחומים חיוניים. שמיטב בניה מוכנים להיהרג כדי לשמור על קיומה. שמדברת על שיפור איכות החיים, בעוד מדינות אחרות - גדולות וחזקות ממנה - נאבקות על שרידותן הכלכלית. חשבון נפש, שהוא עיקרם של ימי התשובה הבאים עלינו לטובה, פירושו לראות היכן אפשר להשתפר. אך אין הוא נעשה מתוך יאוש והתבטלות עצמית, אלא להפך - מתוך הכרה בכוחותיו ויכולותיו של האדם להיות טוב יותר. כך גם לגבי חברה ומדינה. יש לנו הרבה מה לשפר, ואנחנו מסוגלים לעשות זאת משום שכבר השגנו כל כך הרבה. שנה טובה ומבורכת.