מסגדים נפגעים, רכב צבאי חובל בסדנה צבאית, אבנים נזרקות על חיילים ושוטרים, תמונה מבהילה הזוכה לגינויים מקיר לקיר. אך התיאור התקשורתי של תופעת "תג מחיר" הינו שטחי וצבוע, כמיטב המסורת המפוקפקת של כלי התקשורת העיקריים בישראל שבהם ההתייחסות מתחילה מאמצע הסיפור, מהנקודה הנוחה לשונאי ההתיישבות ביו"ש ולתומכיה המבוהלים, הממהרים להכות על חטא. להלן חלק זעיר מהתמונה המלאה:
- מזה שנים שהמתנחלים ביהודה ושומרון הפכו לאזרחים סוג ב', ובנוסף לטרור הערבי, הם נתונים למדיניות ממסדית של אפליה, קיפוח ורדיפה תוצרת בית.
- ניתן לגרש בכח מבתיהם מתנחלים באלפיהם. בעוד שלגבי ישובים חוקיים משנים את החוק וכלפי האחרים משמש החוק כתירוץ לעקירה.
- המקום היחיד בעולם (פרט לסעודיה) שבו מותר לקיים מדיניות הקפאה גזענית רק נגד יהודים הוא ביו"ש.
- מנגנון משפטי בפרקליטות המדינה פועל נגד המתיישבים והנוכחות הישראלית ביו"ש בשני מסלולים. האחד, "צוות האכיפה המיוחד" של שי ניצן המקיים דיכוי יומיומי ע"י אכיפה סלקטיבית קטנונית, השני, האסטרטגי, בראשות מייק בלאס, המחבר חוות דעת "משפטיות" פוליטיות בתגובה לעתירות שמאל, ובהיעדרן, עותר הוא נגד המדינה ומסתמך על החלטות בג"ץ הידועות מראש. כך עצר את מעבר קו הרכבת לירושלים שהיה אמור לעבור 250 מטר מעבר לקו הירוק, ו'הישגו' האחרון הוא מסע חיסול החקלאות היהודית ביו"ש.
- ראש המנהל האזרחי מורה על אכיפה רק נגד מתנחלים ובדוחות פנימיים של המנהל שהתפרסמו מפורטים מספרית מימדי האפליה. קצינים בעלי מוחות חולניים מתרגלים חיילים בירי נגד יהודים, מפקדים אוסרים על חיילים לאכול ולהתארח בהתיישבות, מפקד האוגדה פוקד למדר חיילים מתנחלים, צה"ל ממרר את חיי המתיישבים אפילו בתקנות איכות סביבה מפלות.
- רצח אופי מתמשך נגד המתנחלים מתבצע באמצעות סיקור תקשורתי שקרי ומגמתי.
- לאחר כינון הרשות הפלשתינית נותרו יהודי יו"ש האחרונים הנתונים תחת ממשל צבאי, המיושם עליהם בגירסה חסרת רחמים.
וכך זה עובד: ערבים הטוענים לבעלות על שטחי מגרון הגישו תביעת פיצויים מהמדינה. הפרקליטות דרשה מהם הוכחת בעלות, דבר שגרם להם למשוך את העתירה. במדינה מתוקנת היה בכך כדי להפיל את כל הדרישות, העתירות ושיתוף הפעולה של הממשלה עם העקירה וההרס. לא ב"קן הקוקיה" של מערכות המשפט והביטחון הישראלית ביו"ש. כאן, לצדק ולחוק יש כללים אחרים. כשהתברר שלערבים אין הוכחה לבעלות, בג"ץ לא זרק אותם מכל המדרגות, הממשלה לא ניסתה למנוע את ההרס,
אהוד ברק נחפז לבצע והתקשורת לא הזדעקה. המשטרה גייסה אלף שוטרים, שאחדים מהם אף הטרידו מינית נשים (מבלי שמישהו במשטרה ובתקשורת התרגש), מפקדי צה"ל הונו את ראשי המועצות ורכזי הביטחון כאילו מדובר בתרגיל, והשליטו את "שלטון החוק".
לעומת זאת, "שער המזרח" הייתה אמורה להיות שכונה ירושלמית ליד הגבעה הצרפתית. היא לא תיבנה לאחר שאדמותיה, בבעלות יהודית פרטית, נשדדו ע"י ערבים. בעלי הקרקע (האמיתיים) פנו לבג"ץ וכאן ביקשה הפרקליטות שלא להתערב בסדר העדיפויות לפינוי, ובג"ץ, ברוחב לב אצילי, קיבל פתאום את עמדת המדינה. הממשלה, היכולה להשתמש במקרה הזה להדיפת ניסיונות מקבילים המופנים כלפי יהודים, בוחרת שלא לעשות זאת.
לפני כמה חודשים הגיע למאחז הזעיר "גאון הירדן" השוכן ליד כוכב השחר ומרוחק קילומטרים מכל ישוב ערבי, חייל בג'יפ צה"לי. הוא נעמד וחיכה בסמוך למאחז שבו שהו 3 בחורים. לאחר כחצי שעה הגיעה שיירת מכוניות שמהם פרצו כמאה ערבים שהתנפלו על המאחז. הבחורים ברחו והערבים שרפו את הצריף הבודד והציוד, כולל ספרי הקודש, ואף התקיפו אנשים שבאו לעזור. במשך כל האירוע נכחו חיילים במקום ואף תוגברו במהלכו. החיילים לא נקפו אצבע ולמעשה השגיחו על ניהולו התקין של הפוגרום.
זה אינו המקרה היחיד שבו עומדים החיילים אדישים מול התנפלות ערבית ומונעים מיהודים להגן על רכושם. צה"ל מעסיק מזמן ערבים לפינוי ציודם של תושבי המאחזים לפני הריסת בתיהם, והוא הולך ומשתכלל. נראה שמישהו בצבא החליט להשתמש בטרור הערבי ככלי זול ויעיל לסילוק המטרד היהודי, באופן המזכיר את המנדט הבריטי.
ובינתיים ברמאללה, מסתחבקים קציני צה"ל עם ראשי "המנגנונים" ומתמכרים לשרותיהם כקבלני משנה למשימות ביטחון, אלוף הפיקוד, אבי מזרחי, מתגאה בסעודותיו במסעדות ברמאללה, כאילו אוסלו על 1500 הרוגיו לא היו מעולם. כגודל חביבותם אל מחבלי הרש"פ, כן גודל התנכרותם וזלזולם במתיישבים היהודיים.
עלבון, תחושת בגידה, תחושה שירו להם בגב. זו הרגשתם של הקורבנות, המתיישבים, אלו שדמם וסבלם אינם נספרים, אלו שבניהם נמצאים בחוד החנית של היחידות הקרביות, אלו ש"מאכלסים" את בתי הקברות של חללי צה"ל והטרור יותר מכל מגזר בישראל, הסופגים את האפליה והרדיפה יום יום, שנה שנה.
לכאורה מדובר כאן ב"עריצות הרוב" הרומס מיעוט, דבר הנוגד את עקרונות הדמוקרטיה. אלא שישראל אינה דמוקרטית בדרך מקורית. הרוב, ולא בפעם הראשונה, בחר בית מחוקקים ימני לאומי מובהק, אך הנבחרים מיישמים את מדיניות המיעוט. כלומר בישראל מתקיימת מציאות של "עריצות המיעוט" הכופה את מדיניותו על הרוב. לשלטון של מיעוט נגד רצון הרוב קיימת הגדרה מוכרת - דיקטטורה.
זוהי אינה דיקטטורה פרימיטיבית נוסח אסד, אלא מיוחדת ומשוכללת. היא מורכבת מפוליטיקאים חסרי אונים, הסרים למרותה של מחתרת קטנה של עיתונאים, שופטים, פקידים ומשפטנים, והמנהלת בפקודתם מסע ציד (סזון) נגד ציבור המתיישבים ביו"ש שסומנו כאויב. כעת, אחדים מהם החלו להגיב כאויב.
נוח מאוד לתעמולת המיעוט הדיקטטורי להציג את מעשי "תג מחיר" כאילו קרו מעצמם, סתם כך מתוך מרדנות ושנאת ערבים. עוד יותר נוח להם כאשר הם זוכים לשיתוף פעולה מימין בגינוי חד-צדדי המופנה רק נגד מעשי התגובה המזעזעים, מבלי שתיאמר מילת גינוי נגד האחראים למעשים מזעזעים לא פחות, אלו שיצרו את המציאות שגרמה לכל.
לכן, שום גינוי לא יפסיק את הפעולות הללו, אולי להפך. "המבוגר האחראי" הוא השלטון. הוא שיצר ברשעותו, בטיפשותו, בשחיתותו, במחדליו וחולשתו את קיומה של מציאות נוסח סדום ביו"ש, ורק בידו נמצא המפתח לקטיעת מעגל השנאה והרוע ההדדיים.
