כשהרבצ"ר תא"ל רפי פרץ נענה לבקשתם של שר הביטחון והרמטכ"ל לכהן כרב הראשי לצה"ל, הוא חש את כובד האחריות על כתפיו. הימים היו ימי תום כהונתו הסוערת של הרב
אביחי רונצקי, קצין מהפכן, אך עוף מוזר. הצבא ביקש לעצמו רב מולטי-טלאנט. פרץ עונה על ההגדרה הזו. הוא התחבק וחיבק בגוש קטיף, הוא איש חינוך, מדיו כחולים, פרצופו מגולח למשעי, הוא יתארח אצלכם בבית בקלות ולא תחושו בהדרת דמותו התורנית. רפי פרץ היה ליברל מספיק בשביל החילונים וחכם מספיק בשביל הדתיים. אחרי שחרורו הלך אביחי רונצקי לרעות בשדות, רפי פרץ ודאי ינקה אחריו. על פניו, כולם מרוצים.
הלכה למעשה, כמעין סיכום ביניים מאולץ לכהונתו של הרבצ"ר, פרץ הוא רב שפיו וליבו אינם שווים. דמותו הליברלית כביכול, מכסה אחר תפישת-עולם שבאה לשנות את הצבא באופן יסודי ומהותי הרבה יותר מהשינוי שניסה להנחיל רונצקי. האחרון הצהיר, ובגלוי, באוזני הרמטכ"ל והעיתונאים כאחד, את אותן הצהרות. אם הרב רונצקי יכול היה להצהיר בריש גלי, ומעל כל בריקדה, כי צה"ל הוא קודם כל צבאו של העם היהודי, הרב פרץ יטען באוזני חילונים כי צה"ל הוא צבאו של העם, באוזני דתיים יטען כי הצבא צבאם. הוא ידבר אל ליבם של חילונים בשפתו הקולחת ובנעימותו, מאחורי גבם הוא יפעל נמרצות לשנות את העקרונות הבסיסיים של הצבא. המסיכה הוסרה מוקדם מן הצפוי. הייתי מפליג בדיבור על מקומה של הרבנות הצבאית ותפקידה המכונן לדאוג לציוד דת לחיילים החפצים בכך, אלא שקצרה היריעה מלספר סיפור שכבר סופר.
המאבק המתחולל כעת במסדרונות המערכת הצבאית ומחוצה להם על שירת נשים בצה"ל - כן או לא, הוא מאבק מיותר והוא מעיד לא על נמרצותם של שני הרבנים הראשיים האחרונים. לא על חוזקו או חולשתו של חיל החינוך. אין זו תחרות. המאבק על שירת הנשים בצה"ל, כמו המאבק על חומרי ההסברה שחולקו במבצע
עופרת יצוקה ועוד כהנה וכהנה, הוא מאבק שמעיד יותר מכל על השנים האחרונות והחשוכות להחריד של המטה הכללי. מטה כללי חזק, לא היה בוחן מחדש סוגיות יסודיות שאין עליהן דיון. שירת נשים - כן או לא, זו לא תורת לחימה שאבד עליה הכלח וצריך להתאימה לזמן החדש. זה עיקרון מכונן, אילולא היה זה צבא הייתי אומר שתוקפו חוקתי. אין דנים בהיחפז, כגנבים בלילה, בעקרונות חוקתיים מעין אלה. שירת הנשים כמשל, שומרת על שפיותו של הצבא הזה. גם אם ישנם יותר דתיים במערכת, גם אם מספרם מכריע, לא משנים עקרונות שהם המסד והטפחות של הצבא. מאחר שאין זה מוסד דמוקרטי, מאחר שצה"ל בהכרח נשען על המסורת שלו עצמו, אין לדון איפה שאין דיון.
חרפת הדיון הלא נחוץ הזה רובצת לפתחו של משבר המנהיגות שחלחל גם לצה"ל. זה שנים שאין איש עומד בפרץ ואומר לרבנים שקצינים מנהלים את המערכת הזו. בימים שבהם היה לצה"ל מטה כללי ידען ודעתן יותר, דיון כזה לא היה מתרחש. הרוח שעלתה אז הייתה אחת ולא היה מי שיפקפק בה. מחוסר ידענותם של אלופי המטה הכללי, מאווירת מנזר השתקנים שבה הם חיים, מהרצון שלהם ליצור תחרות בין חיל החינוך לרבנות, מהצורך להיות נחמדים עם כולם ולא בהכרח חכמים וצודקים, עלה הגולם הזה על יוצרו. במרוצת השנים היו רבנים לא פחות דומיננטיים מהשניים האחרונים, חלקם קיבלו החלטות משמעותיות לגורל המדינה, לא רק הצבא, איש מהם לא פקפק בהנחת היסוד שהצבא הזה שייך לכולם.
הרב פרץ אינו מוכשר מהם, הוא מונה לתפקידו בימים שבהם בצה"ל ישנם יותר גמגומים מאמירות חדות. הוא איש חכם ורהוט והוא ידע להיכנס בדיוק בין התפרים הדקים האלו ולפרום אותם. בשונה מרונצקי, הוא יחייך אליך בנעימות ורק אחרי שיילך תבחין שזה קרה לך. הקצינים הבכירים צריכים להתעלות על עצמם כעת, ולשים נקודה על דיון שלא היו אמורים לגבות. לא ייסתם הדיון עכשיו, הם עוד ישובו וידונו אותו בהתאמות שונות בעתיד.
