לעולם כנראה לא אצביע למפלגת העבודה, אבל ניצחונה של שלי יחימוביץ' הוא בעיניי בשורה טובה לישראל. וזאת משתי סיבות עיקריות, והראשונה והחשובה שבהן היא כל מה שנאמר בפרק הקודם. יחימוביץ' היא אשת שמאל הגונה, עמדותיה המדיניות יוניות, אבל היא לא שותפה לקרבות הניגוח והעוינות המוציאים את דיבתה של ישראל רעה בעולם. מזה חודשים רבים היא מכוונת את סדר היום שלה לנושאי חברה וכלכלה, לא משום שאין לה מה לומר בתחום המדיני, אלא משום שהיא מודה ביושר שבעניין הזה אנחנו מנהלים ויכוח סרק על ביצה שבינתיים לא נולדה. גם להשקפותיה בענייני חברה וכלכלה אני אישית לא שותף, אבל אני מברך על כך שהוויכוח הזה סוף-סוף מתחיל להתנהל בין שתי עמדות אינטליגנטיות ושתי דרכים אידיאולוגיות. יחימוביץ', להתרשמותי, מחזירה לחברה הישראלית תרבות של מחלוקת לשם שמים, נקייה משנאה. הסיבה השנייה לשמחתי היא ההערכה שלי שהעבודה בראשות יחימוביץ' תשוב להיות הגורם הדומיננטי והמוביל בהנהגת מחנה השמאל בישראל, במקום קדימה, שהורתה בחטא העקירה של יישובי גוש קטיף, לידתה בחטא היוהרה והריקנות ושלטון הספינים והטריקים של "פורום החווה", ובגרותה בין חקירות הירשזון למגדלי הולילנד. החברה הישראלית זקוקה למחנה שמאל, ומחנה השמאל הישראלי ראוי למפלגה מייצגת טובה יותר וישרה יותר מזו שתפסה את המשבצת בשנים האחרונות.