לאחרונה דובר רבות בנושא התנהלות מדינת ישראל אל מול הפלשתינים, ובייחוד העומד בראשה,
בנימין נתניהו עומד בעין הסערה. מיותר לתאר את חיצי הביקורת המופנים כלפיו מחברי האופוזיציה (למי ששכח: אולמרט ולבני עדיין מחכים לתשובת אבו-מאזן להצעתם), מהתקשורת המקומית והזרה, ממדינות כאלה ואחרות, וקצרה היריעה מלמנות את כולם. כל להקת המבקרים, שֹשָה להטיל האשמה בחוסר ההידברות עם הפלשתינים ברה"מ, ומציגים אותו כעקשן גדול, חסר גמישות, חסר רגש, טירון דיפלומטי, ועוד ועוד.
לפני כ-90 שנים, עם תום מלחמת העולם הראשונה, לבש העולם פנים חדשות. החל תהליך מתמשך של סוף עידן האימפריאליזם, והחל עידן העצמאות המדינית לאומות ועמים חדשים, וכך נוצרו כמובן מדינות חדשות, הסדרי ביניים (שטחי חסות, שטחי ניהול על-פי מנדט וכד'), וזאת בהשראת וודרו ווילסון נשיא ארה"ב דאז. נוסד "חבר הלאומים" - שקבע, שכל סכסוך מדיני ייפתר במו"מ ולא במלחמה.
הימים היו ימי האימפריה הבריטית, ששלטה במחצית העולם, וכדברי צ'רצ'יל, שהיה שר המושבות באותה תקופה: "השמש מעולם לא שקעה על פני האימפריה הבריטית".
באותם ימים החלו דיונים אין סופיים בנושא עתיד המזרח התיכון. בנושא של פלשתינה, היה צורך ביישום מקובל של "הצהרת בלפור", שיש לגרום להקמת "בית לאומי" לעם היהודי, בשטח שממזרח וממערב לירדן (קרי עבר הירדן דהיום). הצהרה זו גם אושררה בהסכמי השלום (הסכמי פריז).
דיונים אין סופיים התנהלו עם משלחות ערביות לשם מציאת פתרון מקובל על הכול. בחודש אוגוסט 1921, נפגש צ'רצ'יל בלונדון עם משלחת ערבית. וכך אמר צ'רצ'יל באותו מעמד:
"זה לא הוגן לבוא לדיון במחשבה שצד אחד לא צריך לתת כלום בעוד שהצד השני צריך לוותר וויתורים גדולים וחשובים, בלי כל וודאות שהוויתורים האלה הם הדרך לשלום". (ציטוט מתוך ספרו "השלום האחרון" של ההיסטוריון דוד פרומקין).
"ואידך זיל גמור".
